"תפרגנו. מה כואב לכם.."

1. תמיר כהן התעצבן על הביקורות אחרי המשחק עם מלטה. "זה לא מכובד. צריך לפרגן לנו, לנסות להחזיר את הקהל. לא יקרה כלום לאנשי התקשורת אם יעשו זאת", אמר קשר בולטון, שהפך בנבחרת לבלם (של כל סוגי ההתקפות).

שאלת חוסר הפרגון לנבחרת ישראל היא נושא מעניין. איך ייתכן שאין התגייסות לאומית לנבחרת הייצוג הפופולארית ביותר של הספורט הישראלי, לא מצד הקהל ולא מצד התקשורת?

כהן כנראה החמיץ משהו. למשל, שחסרה איזו הצלחה, רבע-הצלחה, משהו קטן, בתקופת זמן של 40 השנים המפורסמות. קשה לפרגן לנבחרת שהיא נכשלת סדרתית. נבחרת שהיא מפח נפש אחד גדול לכל העוסקים בה.

מפח הנפש של האוהד הישראלי מגיע כשהוא רואה את השחקנים הישראלים כל שבוע. הוא יודע שהם שווים הרבה יותר ממה שהם מביאים לכחול-לבן. דודו אוואט יכול לעצור בערב נתון כמעט לבדו את ריאל מדריד, אבל כשהוא לובש את המדים הלאומיים הוא חוזר להיות השוער חסר הביטחון של הפועל חיפה. הנציגים של הפועל ת"א מביאים את הקבוצה שלהם לצ'מפיונס ליג וכובשים אינספור שערים בעונה הקודמת, אבל כשעומדת מולם מלטה, ערן זהבי מתקשה לתת פס במרכז המגרש. טל בן חיים, עם ניסיון עשיר בפרמיירליג, עובר בנבחרת מטמורפוזה קבועה לבלם איטי ומבולבל. ואלו דוגמאות חלקיות בלבד. הקהל הישראלי, לצערו, כבר מכיר את התופעות האלו. Been There, Done That. הנבחרת תמיד תספק לו את הטראומה התורנית.

לא ברור למה התופעות האלו קורות. אולי כי בנבחרת לא משלמים פרמיות כמו בקבוצות. יותר הגיוני שכמו בהרבה מקומות אחרים בעולם (אנגליה, ארגנטינה וברזיל של המונדיאל האחרון), אין מי שמצליח להפוך את אסופת הכישרונות לקבוצה.

העניין הוא שאפילו אם התקשורת תעשה כדברי הכהן, תתגייס למשימה הלאומית ותדווח שהנבחרת בדרך לפרק את אירופה, זה לא יעזור להחזיר את הקהל. אוהדי הנבחרת לא מטומטמים. כבר אי אפשר לעבוד עליהם. אפילו החיוך המסוקס של לואיס פרננדז מבעד לשלטי החוצות לא יכול לעשות את העבודה. מה שיכול לעשות את העבודה זה רק כדורגל חיובי על המגרש.

 תמיר כהן נבחרת ישראל / צלם: רויטרס

גם ביום חמישי האחרון היה מפח נפש. אם בהתאחדות שואלים את עצמם למה יותר מחצי אצטדיון נותר ריק מול מלטה, אז התשובה התקבלה על המגרש. מה שהיה אמור להיות המשחק הקל בקמפיין, תצוגת שערים מרהיבה מול חבורת חובבנים, הפך לשעמום נורא. לשחקנים כמובן שיש חלק משמעותי בעניין: אם אין להם כבוד עצמי אחרי 1-0 להמשיך ולפרק את נבחרת נחותה מהם - אפילו כדי למנוע פיתחון פה של מבקרים פוטנציאליים - אף אחד לא יכול לעזור להם.

2. הקהל הישראלי הוא אולי לא מטומטם. אבל הוא בהחלט רודף אחרי הצלחות ומתמסר אליהן.

התופעה הזאת מתרחשת לא רק ברמת הנבחרת, אלא גם ברמת הקבוצות: לכו תסבירו את הסיפור של קבוצה כמו מכבי חיפה, שמכרה בעונה הקודמת פחות מ-5,000 מנויים למשחקי הבית שלה בליגה, אבל העיפה כמות גדולה פי שבעה לשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג? או הפועל ת"א, שבמסע הגדול שלה באירופה ב-2003 שלחה 10,000 אוהדים לסן סירו (הימור גס: כ-7,000 מהם לא יודעים עד היום מי זה פיני בלילי).

רק תנו לו, לאוהד הנבחרת, להריח יורו. ניצחון מגעיל, 1-0 חסר אישיות כזה על גיאורגיה מחר, ועוד חודש מול קרואטיה אצטדיון ר"ג מפוצץ ב-40 אלף.

אבל 40 אלף פוסט-טראומטיים.