שושי ויעקב מציגים

בימים שבהם יעקב ושושי רוזנברג רכנו בסלון ביתם על הלחמת מעגלים מודפסים, רבו עם מנהל הבנק שהחזיר המחאות שלהם כי היו במינוס, הסתובבו ברחוב המוסכים בנצרת עילית כדי למכור מערכות אזעקה, והלכו לשוק מוקדם בבוקר ביום שישי כי בדיוק הרכב נמכר לצורכי העסק, ספק אם הם ידעו מה יצא מזה. כיום RH טכנולוגיות, שבשליטתם שלהם ושל השותף גדליה המרמן, היא קבלנית המשנה הגדולה בארץ בתחום הייצור וההרכבה של מעגלים מודפסים ומערכות אלקטרוניות לתעשיית ההיי-טק ולענף הרפואה האסתטית. עם לקוחות כמו לומניס, HP אינדיגו, אפלייד מטריאלס ואלווריון, רוזנברג-המרמן היא המעסיקה הגדולה ביותר בנצרת עילית, וזה לא כולל את החברות הבנות בארצות הברית ובקנדה.

לא שחסרו בדרך צרות ומשברים, כולל זה האחרון שגרם לפיטורי כמאה מ-900 עובדי החברה - החברה האמריקאית שלהם עדיין "לפעמים מרוויחה לפעמים מפסידה", כהגדרת יעקב רוזנברג; ואילו החברה הקנדית אדפטרון, שרכשו לפני כשנתיים בשותפות שווה עם קרן פימי של ישי דוידי, עדיין זוכה מרואי החשבון שלה להערת עסק חי. אבל בסך-הכול החיים מאירים פנים ל-RH. במקום מאה הפועלים שפוטרו נשכרו כבר מאתיים ("החזרנו את רוב המפוטרים"), וגם מבחינה פיננסית המחצית הראשונה של 2010 משאירה מקום לאופטימיות; הכנסות החברה גדלו ב-51% לעומת השנה שעברה והסתכמו ב-67 מיליון דולרים, וגם הרווח הנקי גדל ב-340%, ל-2.2 מיליון דולרים.

 שושי רוזנברג יעקב רוזנברג, בעלי RH טכנולוגיות / צלם: חגי אהרון

שושי מובילה בגאווה את הסיור במפעל. בשנים האחרונות הרחיבה החברה את הפעילות מה"לב" האלקטרוני בלבד לייצור מלא של המוצר, כולל המארז ורכישת חומרי הגלם עבור חלק מהלקוחות. כך, למשל, באגף המייצר עבור לומניס מכשירים להסרת שיער מסתובבים חלק מהעובדים עם קרחות קטנות על הרגליים - מדי פעם עושים טסט למוצר.

לצד המכונות האוטומטיות, המפענחות בעצמן את הוראות הייצור למעגל המודפס או למערכת האלקטרונית, מושחות אותו בבדיל לוהט ומלחימות אותו, נמצאים עוד שולחנות קטנים שלידם שוקדות נשים על הלחמה ידנית של רכיבים שהמכונה אינה יכולה להם. עם אחת מהן שושי מתחבקת, "היא איתנו כבר 25 שנה, מאז שעבדנו בסלון שלנו", היא אומרת. השנייה פונה אליה בתרעומת מחויכת, "שושי, טוב שלפעמים באים אורחים אז את באה לבקר גם כאן". שושי עונה בחיוך מתנצל, "טוב, את יודעת, אני למעלה כדי שלכן כאן תהיה עבודה".

בחדר האוכל המפעלי - שניצלים, קציצות גדולות או עוף, ותמיד חומוס ומטבוחה ומשהו מאוד ירוק ומאוד חריף על השולחן - מצטרף אלינו גם יעקב, בחולצה סגולה בוהקת, שמפתח צווארונה מציצה שרשרת זהב. גנדרנות מסוימת ניבטת גם מציפורני הזרתות שלו, שהן ארוכות ומטופחות. על הקיר במשרדם אוסף של פגיונות מרחבי העולם, תחביב של יעקב. בנעוריו, מעידה שושי, היה פרפר רציני, עד שהיא הגיעה ובייתה אותו. המכובדות העסקית לא הביאה עמה, למרבה המזל, שום סולידיות אישית משעממת, והדרך שבה השניים פורסים את סיפורם ל-G בראיון ראשון, תוך קנטורים הדדיים והגזמות קטנות ומתבקשות, מזכירה כמעט מופע סטנד-אפ.

הם הכירו זה את זה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. הוא כבר היה בשירות קבע וניהל את גוף החימוש האחראי בין היתר על תחזוקת המטוסים; היא עמדה בראש מחלקת חיווט וכבלים של מטוסים, באגף מערכות. כמו בכל הסיפורים הטובים, ההיכרות ביניהם דווקא התחילה בסוג של עימות. "אנחנו צרכנו שירותים מהחיווט", משחזר יעקב. "הם היו גוף 'הסתדרותי' מסואב כזה, ואנחנו היינו גוף שצריך להעמיד מטוסים בזמן".

שושי: "זה לא בדיוק כמו שיעקב אומר; הייתה מחלקת מערכות שהם 'האינטליגנטים של האלקטרוניקה', והייתה מערכת חימוש שהיו קוראים להם 'העציצים' בגלל שהם היו עושים את העבודה המכנית השחורה".

יעקב היה מגיע מהמחלקה שלו אליהם רכוב על וספה "כדי לזרז אותם. עד שהם היו זזים, היה צריך להעיר אותם", הוא אומר, ושושי מוסיפה: "איך שהיינו רואים אותו עם הווספה כולנו היינו מתחבאים. שנאנו אותם".

"תן לי את שושי ועוד אחד"

ובכל זאת, בין משחקי המחבואים נוצר גם חיבור, וכשיעקב צריך היה יד לפרויקט מיוחד, הוא דאג לבקש לצוות אליו את שושי. הפרויקט המדובר היה תיקון של מחשב בדיקה אמריקאי למטוסי פנטום, שמערכת הכבלים שלו נשחקה ודרשה החלפה. חיל האוויר קיבל הצעה מהתעשייה האווירית לבצע את העבודה תמורת כמיליון דולרים, יעקב חשב שזה מוגזם. "באתי למפקד תחזוקה ואמרתי לו, מיליון דולר? אני לא נותן כזה דבר, זה לא הגיוני. תן לי שני חווטים - את שושי ועוד אחד - ותקציב לקנות את הפלגים ואת שאר הרכיבים, ואעשה את זה לבד".

חודש של עבודה מאומצת אכן הניב את התוצאה, בעלות של עשרות בודדות של אלפי דולרים. לאחר הרמת הכוסית החגיגית לרגל סיום הפרויקט המוזל, שושי פנתה ליעקב: "אתה רוצה להכיר איזו בחורה?". אמנם ליעקב הייתה חברה באותו הזמן, אבל הוא היה "פרפר", כדבריה של שושי, והוא השיב בחיוב. "היא אמרה לי בוא ניסע לחיפה, אכיר לך חברה חתיכה", משחזר יעקב. "אנחנו נוסעים לחיפה, מסתובבים ברחוב החלוץ, ואני אומר, 'נו, איפה החברה שלך? מתי רואים אותה?'. והיא אומרת לי, 'מה אתה, אידיוט? אתה מסתובב איתה', ופיזרה את השיער הארוך שלה. מצאה חן בעיניי היוזמה, והתחלנו לצאת".

שושי: "זה לא היה סתם ככה; בחודש שעבדנו יחד כבר סחפתי אותו. אמנם החברה שלו הייתה חברה שלי, אבל יצא מצב כזה שיש אהבה באמצע, וזה היה יותר חזק".

למרות זאת, מערכת היחסים בין השניים לא המריאה. שושי בדיוק התייתמה מאב ו"לא היה לי ראש לזוגיות. אימא שלו, שהכירה את חוסר הרצינות שלו בענייני בנות, אמרה לו, שמע, הבחורה הזאת מוצאת חן בעיניי, ואם אתה לא חושב עליה ברצינות אל תלך איתה".

כשיעקב למד בטכניון, הוא חיפש דירה להשכרה. חיפה אכזבה אותו: "ראיתי כל מיני חורים מסריחים עם עובש בקירות, ואני הייתי מלוקק, פדנט, לא התחברתי לזה". חבר שגר בנצרת עילית בדיוק מכר את דירתו שם, ויעקב ביקש משושי שתבוא לשם לראות אם כדאי לקנות. "אימא שלו אמרה, איזה מטבח תרצי? ירוק?", צוחקת שושי. "השבתי לה שאני לא קשורה לדירה, והיא אמרה, 'מה לא קשורה? את תגורי פה'. היום מציעים נישואים עם מטוסים ושלטי חוצות, אני קיבלתי הצעת נישואים בצורת שאלה מאימא שלו, איזה מטבח אני רוצה".

יעקב ושושי המשיכו לעשות קולות של "אנחנו רק יוצאים יחד", אבל לגורל דרכים משלו. בשיחת חולין עם אחד המילואימניקים שלו ברמת דוד, שבחייו האזרחיים היה מנהל סניף בנק טפחות למשכנתאות בנצרת, למד יעקב לדעת שאם יביא אישור שהוא רשום ברבנות לנישואים, יקבל הלוואה לזוגות צעירים שהופכת למענק בסך 100 אלף שקלים, בשל מעמדה של נצרת עילית כעיר פיתוח. אז הם נרשמו ברבנות. "קנה אותי ב-100 אלף שקל", צוחקת שושי. כשתמה שנת האבל על אביה של שושי, בנובמבר, הם התחתנו.

חודשיים לאחר מכן יעקב טס לארצות הברית, כאחראי על המשלחת של מטוסי אף-16. שושי לקחה שנת חופשה ללא תשלום מצבא הקבע, ונסעה איתו. "זו הייתה תקופת טרום רמי דותן", אומר יעקב, "שבה הכסף לא שיחק תפקיד. מה שרצינו - עשינו. קיבלתי כסף לקנות אוטו לסיורים במפעלים, תקציב בלתי מוגבל לבתי מלון".

השנה הזאת לא הייתה קלה לזוגיות. שושי השתעממה, יעקב התרגז, בפעם השלישית שבה הוא זרק לה "אני לא רוצה אותך כאן", היא באמת נסעה.

זה היה אחרי שהחליטה לארח את כל החבר'ה בבסיס לארוחת יום שישי, עם קידוש ומוסקה וכרוב ממולא ולחם מאפה בית. מהשיחות ביניהם הבינה שבזמן שהיא חשבה שהם כולם בלימודים, הם היו אצל מישהו וראו סרטים, מה שנקרא "למבוגרים בלבד". התפתח ויכוח בין שושי ליעקב, שבסופו גירשה את האורחים. "לא היה לי טאקט, ישר התפרצתי. אמרתי, 'חבר'ה, אין קינוח, עכשיו אתם הולכים'", כך שושי, שחזרה ארצה וחשבה שזהו זה.

אבל בסוף הם התפייסו: "השנה הראשונה בזוגיות הכי קשה, ואם עוברים אותה, אפשר להמשיך גם 35 שנה כאילו התחתנת אתמול".

הבנק שנתן אמון, וזה שלא

זמן מה לאחר החזרה לארץ שושי הרתה והשתחררה מהצבא, וכשנה לאחר לידת הבכור מורן, שהיום עובד איתם בחברה, התחילה לעבוד כמנהלת ייצור במפעל אלקטרוניקה לייצור מערכות אזעקה בנצרת. שם הכירה את גדליה המרמן, שמיד הפך לבן בית ולחבר, ומאוחר יותר לשותף (מחזיק ב-35% ממניות החברה, הרוזנברגים מחזיקים ב-36%). יעקב חזר לרמת דוד, אבל על אף ש"היו לי בצבא תפקידים מאוד טובים, ומעניינים טכנולוגית, הצבא התחיל להימאס עליי". תקופה ארוכה לאחר מכן ילהטט יעקב בין משרתו הצבאית לבין ניסיונות לבסס עסק עצמאי, בתנאים כמעט מחתרתיים.

כששושי הרתה בשנית, "הבוס שלי עשה מאחורי הגב משהו מאוד לא יפה - הביא מישהו מאחורי הגב, שכאשר אצא לחופשת לידה הוא יחליף אותי". כיוון שהייתה אחראית לתשלום המשכורות, ראתה שהעובד החדש מרוויח יותר ממנה, והבינה מה קורה. "באתי ליעקב, בכיתי לו. הייתי ממורמרת. הוא אמר לי, שושי תירגעי, את עוזבת שם, נפתח יחד משהו חדש. אני יותר פחדנית והיססתי, אבל יעקב שכנע אותי", והמרמן הצטרף אליהם עוד לפני שידעו איזה עסק בדיוק יפתחו.

ההזדמנות הראשונה הגיעה כאשר המושבים וחברות הביטוח הוציאו מכרז למערכת בקרת טמפרטורה למכוני חליבה ברפתות. זו הייתה דרישה של חברות הביטוח, שקיבלו עוד ועוד תביעות על חלב שהתקלקל במכונים. יעקב, יחד עם שושי ועם המרמן, פיתחו אב-טיפוס של מערכת, שזכה במכרז, ועברו לשלב של פיילוט ברפתות נוספות. בסלון הבית שלהם בנצרת עילית הקימו עשר מערכות, התקינו בהן משהו שנחשב אז לחדשני מאוד - חייגן שמתקשר לביתו של האחראי במקרה שמתגלה תקלה - ובערבים יעקב, אחרי הצבא, היה הולך להתקין אותן בתל עדשים, בכפר יהושע ובמרחביה. "כשיעקב היה הולך בבוקר לצבא, גדליה היה מגיע לעבוד", נזכרת שושי, "והשכנים אמרו, תראו את זאתי, הבעל הולך והחבר מגיע".

אבל לא עזר לכל הנשמות הטובות - לאחר חצי שנה קיבלו השלושה הזמנה ל-500 מערכות, בפרק זמן צפוף של חודשיים וחצי. הסלון הפך לחדר ייצור מלא חוטים, ובלילות ובסופי שבוע יעקב היה הולך להתקין את המערכות במושבים. במקביל ייצרו השלושה גם מערכות אזעקה למכוניות, ויעקב היה מסתובב בין המוסכים ומוכר אותן. בשלב הבא קיבלו השלושה הזמנות מחברות אלקטרוניקה בסביבה, כמו יצרנית שעוני הנוכחות סינאל, אבל הכסף אזל והלך, ובתוך שלושה חודשים "נשארנו בלי גרוש".

מה עושים?

יעקב: "אני רואה שמנהל הסניף בבנק הפועלים מתחיל להחזיר לי צ'קים. אני בא אליו, והוא אומר לי, אתה בחובות. עלתה לי הקריזה, שאלתי כמה אני חייב, ענה 15 אלף שקל. אמרתי, מחר אני מביא לך את הכסף וסוגר אצלך את החשבון".

לאחר שיצא והצטלל מעט, התחיל לשאול את עצמו מאיפה בעצם יביא את הכסף. למרבה המזל אביו נחלץ לעזרה, ויעקב יכול היה להמשיך באקט הדרמטי, להשליך את ערימת המזומן על שולחנו של מנהל הסניף, ולצאת שלא על מנת לשוב.

בסניף בנק לאומי ביישוב הוא מצא אוזן קצת יותר קשבת. המנהל הקשיב לתוכניותיו העסקיות ("טחנתי לו חצי שעה"), ואמר לו, "אני לא מבין בדיוק כל מה שאתה אומר, אבל אני מאמין לך; לך תעבוד ואל תדאג".

"עד היום אני עובד רק עם לאומי", אומר יעקב. "אני שמרן, נאמן ללקוחות ולספקים".

כאשר שושי הייתה בחודש התשיעי, היא הודיעה: "כשאני חוזרת מהלידה אני לא רוצה שום מפעל בבית". יעקב מצא וילה קטנה ברחוב הקישון בנצרת עילית, שלושה חדרים. מהמטבח הוא עשה מחסן, מהסלון - אולם ייצור שאביו הנגר הכין בו שולחנות עבודה, ומאחד החדרים - משרד עם ערסל לתינוק ליאב, "כי היה ברור שאחרי הלידה לא אגיע הביתה אלא ישר לשם".

שושי התעסקה בהדרכת העובדות החדשות כיצד קוראים תוכנית למעגל מודפס ואיך עובדים לפיה, וכאשר התינוק היה רעב הייתה מסובבת את כיסאה, מיניקה אותו, מחזירה לערסל וממשיכה בהדרכה.

יעקב היה הולך לתקן תנורים

באותה תקופה, אמצע שנות ה-80, החלה תעשיית ההיי-טק בארץ לנבוט, ואיתה הגיעו הזמנות העבודה. זהר ויהודה זיסאפל, שהקימו את רד תקשורת, הפכו ללקוחות, אבל ההזמנה הגדולה שאפשרה את קפיצת המדרגה הגיעה קצת אחר כך. טלקו, חברה הסתדרותית, קיבלה ממי שהייתה ענקית התקשורת הישראלית טלרד הזמנה לספק כוח למרכזיות, והוציאה את ההזמנה למיקור חוץ. הלקוח הסופי היה בריטיש טלקום, ודובר בהזמנה גדולה מיכולת הייצור של מפעל דירתי קטן, ארבעה עובדים ומלחם אחד. יעקב זיהה את ההזדמנות, והגיע באמצעות חברים להסדר עם מפעל סמוך של קיבוץ כפר מסריק, טלוויזיות סילורה, שישאירו בשבילו את מכונת ההלחמה חמה, והוא יבוא בלילה וישלם דולר על כל מעגל. כך עבד עד ארבע-חמש בבוקר, ואז היה ממשיך לבסיס.

הכול עבד כשורה במשך שמונה חודשים, ומצבת כוח האדם גדלה ל-12 עובדים; עד שיום אחד קיבל יעקב טלפון מבריטיש טלקום: בעוד שלושה שבועות אנחנו באים לביקור באולם הייצור שלכם, לראות איפה מייצרים עבורנו. "אני תופס את הראש, איך אני יוצא מזה? אולם ייצור? אין לנו כלום חוץ ממלחם. בשמונה בבוקר נסעתי לראש העיר, ואמרתי לו, 'אני עובד ברחוב הקישון'. 'כן', הוא ענה לי, 'הפקחים אמרו לי שפתחת מפעל בלי רישיון בדירת מגורים, אבל שתקנו כי אתה נותן פרנסה לאנשים'".

לאחר שהסביר את הבעיה, הפנה אותו ראש העיר למי שניהל את מבני התעשייה, שסיפק להם "חושה של 380 מטרים רבועים". כאשר יעקב הגיע אליה ופתח את דלת הברזל החלודה "נהיה לי חושך בעיניים. אולם זוועה, מלא יונים, לשלשת, בוץ עד הברכיים, ועוד אין לי מכונת הלחמה משל עצמי".

בעניין המכונה, אבא נתן הלוואה של 70 אלף דולרים והנושא סודר. מאוחר יותר, כאשר ניסו להחזיר את ההלוואה, האב אמר, ילדים, זה שלכם. בעניין הכנת האולם, יעקב לקח חופשה של שבועיים מהצבא, ירד לנצרת, שם היו עובדים מעזה עומדים ומחכים להילקח לעבודה, בחר שניים מהם, קנה שרשרת גדולה עם מנעול, ו"בסביבות שתיים לקחתי את השרשרת, שמתי אותה עם מנעול ואמרתי, אף אחד לא הולך הביתה עד שהכול נקי".

לאחר הניקיון הראשוני, היו עוד שבועיים וחצי של ריצוף ובנייה, ואבא בנה את השולחנות. קנו יחידת מיזוג אוויר ישנה, וזו מיד התחילה לעשות בעיות. למרבה המזל הביקור נערך בעונה קרירה והיא לא הייתה נחוצה. קצת לפני הביקור ביקש יעקב מהשכן, מנהל מתפרה בשם אחמד, ש"ישאיל" לו כמה תופרות לזמן הביקור, כדי שמספר העובדים ייראה קצת יותר מרשים, ו"היה ביקור מדהים, סוף הדרך, התחילו להגדיל לנו הזמנות". שושי: "כאילו יעקב לא יצא שקרן לבן".

זה לא היה המשבר היחיד שהשניים נאלצו להתמודד עמו. לפעמים היו צריכים לרוץ שוב לאבא לבקש כסף, לפעמים לא הייתה מכונית כי מכרו אותה בשביל העסק, ו"היו מצבים שלה ולי לא היה מה לאכול", אומר יעקב. על הילדים שמרו השניים בתורנות, בעזרה כבדה מצד הסבתות, בלי מטפלות. אם רצו כסף לבילוי, יעקב היה הולך לתקן תנורים בבתים, ובכסף הזה יצאו למסעדה או לסרט.

באותה תקופה הוקמה פיברוניקס, שנחשבה לאחת ההבטחות הגדולות ביותר בתחום ההיי-טק, מהחלוצות בעולם בתחום מערכות תקשורת הפועלות על סיבים אופטיים (מאוחר יותר חוותה סוף טרגי, פשטה את הרגל ונסגרה). פיברוניקס הציעה להם להיות יצרן שלה. התוצאה הייתה שהעסק גדל וכבר העסיק יותר ממאה עובדים.

שושי מעידה כי סברה שהנה הגיעה לה שלווה להתרפק עליה, אבל יעקב היה חסר מנוחה. בשנת 1985 הוא ביקר בתערוכה בגרמניה, ונחשף שם למערכות אוטומציה של הייצור, שעד אז נעשה ברובו ידנית. הוא חזר לארץ נלהב, ואמר לשושי ולגדליה המרמן: "חבר'ה, זה העתיד שלנו; אם אנחנו רוצים לעשות פה את המכה, אנחנו הולכים על זה".

"עכשיו שתביני", מסביר יעקב, "אני מדבר על קו ייצור שעלה אז 700 אלף דולר. באותו זמן יכולתי לקנות בסכום הזה שני רחובות בנצרת עילית".

יעקב פנה לבנק במטרה לגבש מימון לעסקה, ונדרש להביא ערבים וגם לשעבד את הרכב ואת בית מגורי המשפחה. שושי התקוממה. "כשפתחנו את העסק", היא אומרת, "אמרנו, נפתח עסק בתנאי שהוא לא יהיה על חשבון הזוגיות, הילדים והבית. והנה הוא הפר את התנאי". יעקב: "היה לנו דיון מאוד סוער. אמרתי, 'שושי, או שנקנה את זה, או שחבל על הזמן, אין לנו עתיד'".

שושי: "זאת הייתה השנה הכי קשה שלי, פחדתי. היו לנו שני ילדים, מאה עובדים, זה היה הימור מאוד קשה, וגם הפעם הראשונה שהייתה לנו אי-הסכמה".

יעקב: "זה היה הימור מחושב, כי היה לי הסכם עם אלביט חיפה לייצור מערכות חדשות לשלטי-רחוק".

שיאני שכר? "זה מה שהגיע לנו"

בסופו של דבר יעקב ניצח, אבל שוב צצה בעיה בדרך. הוא נסע לשוודיה, הזמין את הקו, אבל כאשר הגיע הציוד לאשדוד והיה צריך לבצע את העברת הכסף, התברר כי מנהל הסניף בבנק התחלף, והמנהל החדש הודיע ליעקב שהוא לא מאשר את ההסכם שעליו חתם עם קודמו. "ואז נתתי בעיטה לדלת, סגרתי אותה, תפסתי אותו בגרון ואמרתי לו, אם אתה לא מעביר את הכסף, אני זורק אותך מהחלון. זה עניין של חיים, אני לא משחק איתך", משחזר יעקב בדרמטיות.

לא ברור אם מנהל הסניף נבהל, או הבין שיש בעיה באי-קיום הסכם שנחתם בשם הבנק, אבל בסופו של דבר הכסף הועבר, והמכונה החדשה נכנסה לפעילות מואצת. "בתוך שבעה חודשים החזרתי את כל הכסף לבנק, הסרתי את כל השעבודים, ובחודש השמיני הזמנתי עוד קו", מסכם יעקב.

כאשר חברת ECI זכתה בפרויקט גדול של דויטשה טלקום, לייצור 125 אלף מודומים, יעקב ראה בתערוכה נוספת בגרמניה קווי ייצור חדשים של פיליפס "סוף הדרך". במקום 3,000 רכיבים לשעה, הם מייצרים עשרים אלף. הוא אמר לאנשי ECI שיש לו פתרון, אבל הם חייבים להתחייב על מיליון השמות (מעגלים) ליום. עוד קו נקנה, ו"כולם בארץ עושים לי את החשבון איך אני פושט את הרגל בתוך שלושה חודשים, כי אי-אפשר להרוויח במחירים האלה", מחייך יעקב.

אבל הוא הצליח להרוויח והעסק גדל והלך, עד שבשנת 2000 הוחלט להנפיק את החברה ולהפוך אותה לציבורית. "היה לי חבר, יאיר פודים, שכל הזמן טפטף לי להנפיק. אמרתי לו, יש לי כסף בקופה, אין חובות. הייתה לנו חברה עשירה, אבל אנחנו לא היינו עשירים. חיינו ממשכורות. פודים אמר לי, 'תשמע, מגייסים כסף כשאפשר ולא כשצריך'".

מובן שעם ההנפקה, כאשר ויתרו על חלק ממניות החברה, זרם כסף לכיס הבעלים; אולם בנוסף לכך נמתחה ביקורת רבה על כך שהקפיצו את משכורתם ערב ההנפקה ובהמשך כיכבו דרך קבע בטבלאות שיאני השכר במשק.

חייתם ממשכורות, אבל חודש לפני פרסום התשקיף הקפצתם את השכר של שלושתכם באופן ניכר. עלות השכר של יעקב, למשל, עלתה מ-1.2 מיליון שקלים ל-5.1 מיליון שקלים.

יעקב: "זה מה שהגיע לנו. קודם לא הייתה חברה, ומשכנו משכורת ודיבידנדים, וזו אותה כמות כסף שמשכנו קודם, והיא דמתה לרמת השכר בחברות ציבוריות אחרות". לאחר מכן נאלצו, במשבר של אז ובמשבר האחרון, גם לקצץ במשכורות הללו.

אגב משברים גלובליים, אחד הדברים שמדאיגים את בני הזוג יותר מכול הוא העובדה שהמדינה אינה מספקת הגנה לתעשיות כמו שלהם מול התחרות הגוברת מסין. "אנחנו כורתים לאט-לאט את הענף שאנחנו יושבים עליו", אומר יעקב. "מצד אחד הרגו את כל החינוך הטכנולוגי בישראל, ואי-אפשר להשיג לא מתכנתים ולא מלחימים, ומצד שני לא מגינים על התעשייה. הרי לא כולם יודעים להיות מהנדסים והיי-טקיסטים, והתעשייה שלנו יודעת לתת פרנסה למעגלים מאוד נרחבים של אנשים - מנשים חד-הוריות ועד מהנדסים ומתכנתים; לא כמו בתעשיית הסטארט-אפ, שחיים מחברה במקרה הטוב חמישים איש ואחרי שנתיים מוכרים אותה לחו"ל. הרי את הכסף שהממשלה חוסכת בזה שהיא לא מגינה על התעשייה היא תצטרך להשקיע בדמי אבטלה, בבעיות סוציאליות ובבתי הסוהר".

גיוס של 38 מיליון שקלים

נחזור להנפקה, שכמו כל דבר בחיי הזוג, מנפקת גם היא סיפור צבעוני ומשעשע. לצורך הרוד שואו קנה יעקב וספה, שעליה הסתובב בתל אביב יחד עם מנהל ההנפקות של לידר, וקיים מדי יום ארבע-חמש מצגות לשוק ההון. בשוק הרותח של ראשית המילניום, הם הצליחו לגייס 38 מיליון שקלים תמורת 16% מהחברה.

"תפסתי את ההנפקה ממש על הזנב של הגל", מודה יעקב. "שלושה שבועות אחרי כן השוק נפל, התפוצצה הבועה, ואי-אפשר היה להנפיק". גם RH עברה תקופה קשה, עצרה את כל תוכניות הפיתוח, ולמזלה היה לה מספיק כסף בקופה כדי לנשום עמוק ולעבור את המשבר.

השלב הבא היה התרחבות לחו"ל. הלקוחה לומניס התמזגה עם קוהירנט והתפרקה מחלק מנכסיה של קוהירנט, בהם מפעל שעסק גם הוא בייצור מערכות אלקטרוניות, עם טכנולוגיה מיוחדת של לייזרים, שהפכה ל-RH ארצות הברית, חברה בת בבעלותם המלאה. כיום מעסיקה החברה כ-65 איש, ומוכרת בכ-15 מיליון דולרים בשנה. "קצת מרוויחה, קצת מפסידה", אומר יעקב. "עברה בסדר יחסית את המשבר. הפסידה שנה-שנתיים, ובמחצית הראשונה של 2010 הרוויחה קצת".

לפני שלוש שנים רכשו בני הזוג רוזנברג, דרך קרן משותפת להם ולפימי, בשם RGT, את השליטה (62%) בחברה קנדית בקשיים בשם אדפטרון. דוידי, מהמשקיעים הבולטים במשק, כבר מכיר היטב את RH. בשנת 2003 השקיע בה דרך אג"ח להמרה כ-5 מיליון דולרים, ובתוך זמן לא רב שילש את השקעתו ויצא. עד שההשקעה הנוכחית תסב לו נחת דומה, ייקח קצת זמן.

"לי וליעקב רוזנברג ול-RH היו שני שלבים בהיכרות שלנו", מחמיא דוידי לשותפים. "בשלב הראשון כשביצענו השקעה בחברה ומימשנו ב-300%, השלב השני היה שיתוף פעולה באדפטרון, ובשניהם RH היו שותפים מדהימים גם בתהליכי חשיבה וגם בקבלת החלטות. אלה אנשים טובים, רציניים, בנו עסק יפה מאוד בעשרים אצבעות, ובכל השותפות איתם עד עכשיו אני מאוד נהנה לעבוד איתם, ומאוד מרוצה, וגם באדפטרון אני מאמין מאוד בתהליך ההשבחה".

"אדפטרון הייתה חברה בקשיים שהחלטנו לקנות אותה לצורך פעילויות בסין ובקנדה", מסביר יעקב. "היה להם בסין מפעל שחשבנו להשתלב בו, אבל זה לא החזיק מעמד. החלק הסיני אכזב אותנו".

ובהמשך?

"זו חברה עם פוטנציאל, מוכרת ב-45 מיליון דולר לשנה. היא עוד לא מרוויחה, כעת היא מאוזנת, ואנחנו נלחמים עכשיו להחליף את המנכ"ל, ומקווים שבתוך שנה נחזיר אותה לצמיחה מחדש".

ועדיין, אלה צרות קטנות לבני הזוג, שרחוקים מאוד מן הימים שבהם התקוטטו עם מנהל הסניף על אוברדרפט של כמה אלפי שקלים ורצו לאבא לבקש כסף כדי לגמור את החודש. בנצרת עילית הם אזרחי כבוד, מאמצים בה ילדים שנשרו ממערכת הלימודים ופועלים לא מעט למען הקהילה. עד לפני ארבע שנים, הם גם התגוררו בעיר.

"לא כל-כך רציתי לעבור", אומרת שושי, "אבל את מגיעה לאיזה מעמד שאת מעסיקה פה כל-כך הרבה עובדים, שבכל פעם שהיינו הולכים לסופר מישהו היה תופס אותנו, תעזרו פה, תעזרו שם. כבר לא מצאתי את עצמי פה, אז עברנו לקיסריה".