תרבות: אמנות, עיצוב, קולנוע

נציגת ישראל לביאנלה בוונציה 2011

תשכחו מחוקים

בכניסה לאולם המוקדש לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל נעצרות הרגליים לפתע ונעמדות על גדת מים. קשה לתאר את חוויית ההפתעה במפגש המחודש עם עבודתה של סיגלית לנדאו Dead See משנת 2004, המוקרנת על-גבי מסך רבוע ענק, שנקבע ברצפת האולם. זוהי יצירת וידיאו שבה נראית האמנית כשהיא צפה על מי ים המלח, בעודה לכודה/מתערסלת כחלק מלולאה ספירלית של אבטיחים, ההולכת ונפרמת לעינינו. היצירה הפכה זה כבר לאייקון מוכר, ונחרתה בתודעת הקהל, גם בקרב רבים שאינם חובבי אמנות מושבעים. הצבתה במיקום מרכזי כל-כך בתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל המחודש היא ציון דרך שיש בו כדי להעיד על המעמד שרכשה לעצמה לנדאו בקריירה המבריקה שלה; אמנית שהצליחה לחדור ללב הקנון ולהישאר עצמאית, חתרנית, מקורית ומפתיעה בכל מהלכיה ויצירותיה.

לנדאו הציגה במוזיאון תל אביב עוד לפני שסיימה ללמוד. השנה נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה שתתקיים באביב 2011 - אירוע מכונן בחיי אמנים, ובמה החושפת אותם לזירה הבינלאומית. לנדאו חוזרת לביאנלה, שבה הציגה כחלק מתערוכה קבוצתית שאצרה שרה ברייטברג-סמל ב-1997. הפעם היא כובשת (או בלשונה "מאכלסת") את הביתן הישראלי בתערוכת יחיד, שאת פרטיה היא עדיין לא חושפת, בין היתר כי היא לעולם מפתיעה גם את עצמה.

בשנתיים האחרונות הציגה תערוכות יחיד מרשימות במרכז לאמנות עכשווית KW בברלין, במומה בניו יורק ובגלריה קמל מנור הנחשבת בפריז. במרכז פומפידו מוצגת עבודתה Barbed Hoola בתערוכת אמנות נשים בינלאומית - ומעידה על מקומה המשמעותי של לנדאו בלקסיקון האמנות העולמית.

ביצירתיות של לנדאו יש הרבה מאוד התחדשות. אמנם יש לה "שפה" ו"זיהוי", אך בכל פעם היא ממציאה מחדש את הקצוות שאליהם תלך. "אולי זה מתפרש כיצירתיות, אבל זה בא ממקום של תובענות", היא מעידה. "אני קשה עם עצמי. אני יוצרת יצירות, אני לא יוצרת שפה, כמו שמקובל להגיד, אלא משתמשת בפלאטה של שפת האמנות ונוגעת בכול - כל חומר וכל מדיום - ומשתמשת בשפה כחומר שנותן לי חופש. מי שיודע את החוקים כל-כך טוב יכול לקבל את החופש לשכוח ולשבש אותם".

חגית פלג-רותם

עזרי טרזי | ראש לימודי התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל

המעצב הכלכלי

עזרי טרזי הוא לא רק מעצב תעשייתי ידוע, הוא גם המוח והמנוע שמאחורי רבות מהיוזמות החשובות לקידום תחום העיצוב התעשייתי בישראל. לאחר קדנציה כפולה כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ייסד טרזי את התוכנית לתואר שני בעיצוב, הראשונה בישראל, שבראשה הוא עומד עד היום.

אך טרזי אינו מסתפק ביוקרה המקצועית, במחקר ובתיאוריה של מגדל השן. במקביל לתפקידיו האקדמיים הוא פעיל לאורך שני עשורים בסטודיו משלו, שבו הוא מעסיק לצדו אסיסטנטים, מעצבים ומפתחי מוצר.

עיצוב, למרות היותו חלק מהתרבות החזותית המקיפה אותנו מכל עבר, הוא תחום שחלקו סמוי מהעין. רבים מהרעיונות המקוריים, התהליך כולו, ולעתים קרובות גם המעצבים עצמם, נותרים מאחורי הקלעים. סטודיו טרזי, כמקובל בתחום, אינו מייצר מוצרי צריכה במותג הנושא את שמו; הוא מספק שירותים לחברות ויצרנים בארץ ובחו"ל - מיצרני אלומיניום, עבור בחברות אלקטרוניקה, ועד קולטי שמש לייצור אנרגיה חלופית. בין אלה בולט השנה המקרר החדש שייצרה אמקור בעיצוב טרזי, בסדרת צבעים נועזים שהופכים את המקרר "ממוצר לרהיט".

את הקשר שלו עם התעשייה לא מגביל טרזי לתחום שירותי העיצוב. הוא מוביל בעקביות את המסר של חשיבות העיצוב לכלכלה, תוך שיתוף פעולה עם משרד התמ"ת, עם התאחדות התעשיינים ועם גורמים פרטיים במשק. גולת הכותרת של שיתוף פעולה מסוג זה היא תוכנית ההתמחות שהקים עם סמי סגול, בעלי קבוצת כתר. התוכנית D-vision, שמציינת בימים אלה חמש שנים להיווסדה, מקבלת בוגרים מצטיינים מהאקדמיות לעיצוב, הזוכים למסגרת דו-שנתית של עבודה במפעלי החברה, במקביל למלגת תואר שני, ולחשיפה נרחבת למגמות עיצוב ולתערוכות בעולם.

בתוך כל אלה, בסטודיו שלו (הצמוד לבית המשפחה) מצליח טרזי לפתח קו סטודיו של מוצרי מעצבים במהדורה מוגבלת - כמו אגרטל ה"אבטיח" הוותיק שלו; שולחן "ניו בגדד", הנושא את מפת העיר (שמיוצר ונמכר על-ידי חברת היוקרה האיטלקית אדרה); גופי תאורה ורהיטים "מתמחזרים"; וכן פריטים בעלי אופי אמנותי-רעיוני יותר ושימושי פחות, המוצגים בעיקר בתערוכות ובגלריות לעיצוב.

ואם כבר גלריה, טרזי הוא גם היועץ האמנותי ואוצר-שותף בגלריה החדשה לעיצוב פרדיגמה, שנפתחה לפני כחצי שנה בתל אביב. הגלריה, בבעלות ענת בנבנישתי, בנקאית-עסקים בעברה, מציגה חזון שאפתני לקידום אספנות עיצוב בתרבות הישראלית.

חגית פלג-רותם

דורין פרנקפורט | מעצבת אופנה

מייד אין איזראל

בעולם האופנה הישראלי, שבו כל מי שיודע לתפור מחשיב עצמו למעצב אופנה וחנויות נפתחות ונסגרות בו בקצב - דורין פרנקפורט היא וואן אוף אה קיינד. המעצבת, שמככבת בענף מאז 1982, עובדת במפעל שלה בדרום תל אביב ויוצרת בגדים שמאחוריהם אידיאולוגיה מגובשת. המאפיין העיקרי והבלתי מעורער של הפריטים שהיא מעצבת הוא שהם תמיד מדברים בשפה המקומית. מקור ההשראה שלה הוא הקסם והייחודיות של ישראל, בין אם מדובר בחיי לילה, במשפחה, בחברים או בשמחת העשייה. ובזמן שבתחום הטקסטיל החברות הגדולות כבר מזמן זנחו את המולדת לטובת ייצור במדינות המזרח, פרנקפורט מקפידה לייצר במתפרות התל אביביות שבבעלותה, ואף משווקת את מוצריה תחת הטייטל הזה.

"הדבר החשוב לנו מכול הוא להתמקד בעידוד תעשייה המתמחה בעיצוב ובמוצרים מתוחכמים שיעוצבו ושייוצרו בארץ בסדרות קצרות, יקדמו עיצוב מקומי ולא*יהיו תלויים בסדרות ענק המיוצרות במזרח", היא אומרת, ולא שוכחת להודות לעובדים ולשותפתה, מרגיש סגל. "אני אמנם 'השגריר' וברבים מהמקרים הנודניקית שמטריפה ומגייסת את כולם, אך ללא מעורבותם של שותפתי, של בני משפחתי וכמובן של צוות העובדים הנפלא ביותר בעולם לא הייתי מצליחה להרים את הפרויקטים הגדולים".

חלק מהצוות שלה אף מופיע בימים אלה בקמפיין חורף 2011 שהושק לפני כשבועיים, ונוצר הפעם בהשראתה של הדמות המיתולוגית משנות ה-50 - ברוך אגדתי. בעונה הקודמת פרנקפורט קיימה את תצוגת האופנה מעל חנות העודפים שלה, ואת הקולקציה, שכונתה "אטלס תל אביב", היא עיצבה בהשראת תצלומים שצילם סבה, ישראל ביתאלי, מראשית שנות ה-20 ועד לשנות ה-80 של המאה שעברה.

"אנחנו כאן", היא אומרת בהפגנתיות. "הבינלאומיות, הזוהר והפנטזיה שאנחנו מייצרים מדברים מקומית". לראיה, הנה רשימה חלקית מהקמפיינים שלה: קולקציית "אופנת הצנע" בעקבות המיתון הגדול ומלחמת לבנון, הקמפיין למען הוועד למלחמה באיידס, קולקציית ט"ו בשבט, קמפיין "ירושלים של זהב", ועיצוב המדים לספורטאי אולימפיאדת הנכים.

למרות דעותיה הנחרצות, בגדיה של פרנקפורט אינם צועקים סיסמאות או מכריזים הכרזות. אך האג'נדה החברתית מניעה אותה לעשייה מציאותית: במקביל להיותה מעצבת אופנה ותיקה ומצליחה, היא גם פעילה למען מרכז הסיוע באגודה לזכויות האזרח, מכהנת כנשיאת כבוד של הארגון הבינלאומי G. Komen Susan שעוסק במלאכת הגברת המודעות ובאיסוף תרומות למלחמה בסרטן השד, ובימים אלה אף שוקדת על ארגונה של תצוגה גדולה לשם איסוף תרומות למען ויצו העולמית.

יעל בן ישראל

ערן ריקליס | במאי "שליחותו

של הממונה על משאבי אנוש"

חושב גלובלי

נפח העבודות של הקולנוען הישראלי המצוי הוא כשניים-שלושה סרטים לעשור, קצב עשייה בעייתי, שקשה לדלות מתוכו קולנוען מסוים ולומר: הוא היצירתי מכולם. אפשר להתחכם ולומר שהגורם היצירתי ביותר בקולנוע הישראלי הוא חוק הקולנוע, המאפשר זה עשור הזרמת כספים מצד הקרנות, שנותנות את התמריצים הטובים ביותר לקולנוענים בארץ, שקוטפים פרסים ראשונים בפסטיבלים בינלאומיים ומועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, בהיקפים שלא ראינו בעבר. אנחנו רואים מבצעי יחיד מרשימים וייחודיים של סרטי בכורה, כמו יוצרי "עג'מי" ו"לבנון", ומן הצד השני במאים כמו ערן ריקליס, שמאז תחילת העשור הוא כבר יוצר את סרטו החמישי, ושלא כמו רוב הבמאים הישראלים גם הפיק לאחרים.

ריקליס גדל בבאר שבע, והרבה מהקולנוע שלו עוסק בפריפריה, מחפש נושאים וקהלים נוספים. הוא חניך הקולנוע המסורתי, ובהתאם הוא יוצר קולנוע עשוי היטב, עם מחויבות פוליטית וחברתית. כאלה היו "הכלה הסורית" ו"עץ הלימון", שהתחככו בסכסוך הישראלי-ערבי.

בתחילת העשור יצר ריקליס את "פיתוי" על-פי רם אורן, ניסיון מסחרי מופגן ליצור סרט מיינסטרים בז'אנר המזימות והנקמות. "אני רוצה סרט שמכוון גבוה מבחינת יכולתו להיות קומודיטי, ולחשוף אותו לעולם", דברי ריקליס, שבשנים האחרונות מגייס את שותפיו ואת מממניו באירופה.

כעת הוא מתאים עצמו לעידן הגלובליזציה ומהגרי העבודה עם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", על-פי א.ב. יהושע, הסרט המועמד לשבעה פרסי אופיר. מדובר בהפקה מרשימה בסדר גודל שלא נראה כאן. חלק גדול מעלילת הסרט מתרחש ברומניה, בשלגים ובכפרים מרוחקים ובמקלטים צבאיים, וריקליס תזמר את המבצע הקולנועי הזה באופן מעורר כבוד.

לאחרונה זכה הסרט בפרס הקהל בפסיטבל לוקרנו, וריקליס קפץ להציגו שם היישר מבימת הצילומים של סרטו החדש, "פלייאוף", על-פי סיפורו של מאמן הכדורסל רלף קליין, שוב הפקה מסחרית שתמצא לה שווקים אירופיים, ואולי גם אמריקאיים. התקציב המדווח של הסרט הוא 25 מיליון שקלים, אחד הגדולים אי-פעם להפקה ישראלית, עדות נוספת לאנרגיה של ריקליס ומהלך קדימה בנראות הבינלאומית, שלו ושל הקולנוע הישראלי בכלל.

דוד שליט

למען יראו וייראו

2006. מנהל רשות המסים דאז, ג'קי מצא, ממנה את אבי ארדיטי לסמנכ"ל חקירות ברשות. מאז מכהן ארדיטי בתפקיד, חזרה רשות המסים לכותרות כגוף חוקר ומרתיע. ארדיטי גם לא היסס להביא לבית המשפט ידוענים רבים, ולשחררם שם נוכח מצלמות התקשורת, במקום לשחררם באין רואה במשרדי רשות המסים. וכך מצאו עצמם בבית המשפט כדורסלנים, שופטי כדורגל, זמרים ואנשי עסקים. יש הטוענים כי ההבאה לבית המשפט היא בעיקר לצורך יחסי הציבור של רשות המסים, הרבה יותר מאשר לצורכי חקירה. *הדס מגן