הנקראות ביותר

חטאנו לפניך, רחם עלינו

החזרתי את עצמי אל הרב פרץ, מעילו האפור, טליתו המצהיבה והנעימה בסגנון עדות המזרח

שעת הבוקר המוקדמת, השקט ששרר בחוץ, ציוץ הציפורים שנבלע ברעש היומיום, ואפילו האוויר נטול הזיהום שאנו כה רגילים אליו, היו זרים לי. ג'ינס כחולים, חולצת פולו לבנה, כיפה סרוגה תחובה עמוק בכיס, ואני מוכן ליציאה. אל הסליחות. כבר 20 שנה שלא ביקרתי בבית הכנסת. כבר 20 שנה שלא השתתפתי במניין שנשא עיניו לשמים וזעק: "סלח לנו אבינו כי חטאנו. מחל לנו מלכנו כי פשענו".

היה נדמה לי שזיהיתי אותו. אולי היה זה אור הבוקר שעלה, אולי היה זה הדמיון ששיחק איתי, אבל הייתי בטוח שהאיש ההולך לפניי הוא אותו רב שקיבל את פניי בפתח בית הכנסת בכל בוקר, הניח את כף ידו על ראשי וסינן ברכה קצרה. אורך המעיל, של ההולך לפניי, שהגיע עד כמעט לברכיו, הוסיף גם הוא לביטחון כי הוא הוא האיש. גם צבע המעיל, אפור עכבר, הוסיף לתעתוע. זה היה אותו גוון אפור שלבש, גוון שהבדיל אותו משאר רבני בני-ברק שלבשו שחורים.

הלכתי בעקבותיו. ניסיתי לתפוס את מבטו, לראות אם זה הוא. הרב פרץ. הרב שבבית מדרשו התפללתי עם משפחתי במשך שנים. אפילו כיסוי הטלית, בגוון כחול עם חוטי זהב השזורים עליו, נראה לי מוכר כל-כך. אבל בשנייה האחרונה, בשעה שהייתי צריך לפנות אל הרחוב שבו ממוקם בית הכנסת השכונתי, הצלחתי לזהות שזה לא היה הוא, אלא חסר-בית שכנראה אסף את בגדיו משאריות של תושבים אמידים בשכונה בורגנית אחת בתל-אביב.

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא

ויטראז'ים שעליהם ציורי מארק שאגאל, עם דמויות מהשטייטל של אנשים המנגנים על גגות, לא כיסו את בית הכנסת, אלא אריחים כחולים שהזכירו יותר חדר אמבט מהביל משנות ה-70 מאשר עיירה מזרח-אירופית קפואה. הייתי זקוק לכוחות, נפש או גוף, כדי לפתוח את דלת בית הכנסת.

אולם רחב-ממדים, שורות שורות של ספסלים, שעליהם משענות מקטיפה אדומה, קירות עטופים בספרים מאובקים, וכמה מתפללים בודדים, בשנות ה-70 לחייהם, ניגלו לפניי.

התיישבתי בשורה האחרונה, או זו שלפניה, פתחתי את ספר הסליחות, בנוסח ספרד, שהבאתי איתי, ניסיתי להקשיב לחזן הממלמל, ותוך דקות הבנתי שלסידור הספרדי שלי אין מקום פה. אחד המתפללים הנהן לכיווני, קם מכיסאו, לקח עימו סידור, פתח בו בעמוד הנכון, והגיש לי אותו.

האקוסטיקה של המקום הצליחה להביא עד אליי את מלמולי החזן. הנוכחים חזרו כלאחר יד אחר מילותיו של החזן, כמו היה זה החלילן מהמלין שמצליח לסחוף גם את מי שאין לו מושג מדוע הוא נסחף.

ואז הגיע הרגע. הרגע שמרים אותך מבירא עמיקתא לאיגרא רמא: הרגע שבו כל המתפללים, כגוף אחד, זועקים: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".

ואם פספסת את הרגע, ואם עדיין לא חווית את ההארה, הנה זה בא שוב, והפעם בקול גדול יותר: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".

העיניים נשלחות קדימה

המקום התעורר. העיניים הוארו. גם אלה שלי. ואז התחילה החזרה. החזן אומר: "בטרם שחקים וארקים נמתחו", והקהל עונה: "ה' מלך". החזן משיב להם: "ועד לא מאורות זרחו", והקהל צועק: "ה' מלך". ומשם גל אנרגיה שוטף את באי בית הכנסת. בתחילת כל משפט, עיני המתפללים נטועות בסידור, כדי להיות בטוחים שהם במקום הנכון ובסוף כל משפט העיניים נשלחות בטבעיות קדימה, אל ההיכל, או מעלה, אל האלוהים.

והם זועקים: "עננו אלוהי אברהם עננו...עננו העונה בעת צרה עננו...עננו ופחד יצחק עננו...".

התחינה, בקשת הסליחה, ממשיכה, והמתפללים תופסים תאוצה, נזכרים בכל מאורעות השנה, בכל הרגעים האנושיים הקטנים שהופכים אותנו מיצירי יד-אלוהים, לבני אדם. מבקשים סליחה, מתחננים על חייהם, מבטיחים להיות טובים יותר בשנה הבאה, מתחננים להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים, ומוסיפים: "רחום וחנון חטאנו לפניך, רחם עלינו". בנקודה זו כבר עצמתי את עיניי, החזרתי את עצמי 20 שנה לאחור, אל בית מדרשו של הרב פרץ. דמיינתי את מעילו האפור, את טליתו המצהיבה, את חיוכו המרגיע, וזמזמתי לעצמי, בנעימת בני עדות ספרד: "אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות: חטאנו לפניך רחם עלינו".

ירושלים תפילות יום כיפור דתיים תרנגול כפרות חרדים / צלם: יחצ

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתמכנסי ויניל בכחול מטאלי