לחסום את ליאורה עופר

אין צורך בוועדה לבדיקת הריכוזיות, די ברגולטור שיבטל את עסקת מליסרון-בריטיש

האם לווה כספים יכול במקביל גם להלוות כספים? האם אפשר לשלוט על תאגידים ריאליים, לשלוט על אגד של חברות עסקיות, ובמקביל גם להיות שותף בגרעין שליטה בבנקים?

האם אנשי עסקים השולטים בקונגלומרטים רשאים לרכוש גם בנקים? האם רשאי בעל שליטה בבנק להיות בעלים של קונגלומרט ובכך לשלב בנק בתאגיד שלו? האם אפשר לשלוט על שורה של עסקים, צרכני הלוואות, במקביל לשליטה על בנקים, ספקי ההלוואות?

התשובה לכך אמורה להיות שלילית, כמובן, אבל למרבה הפלא, החוק הישראלי מעולם לא התייחס במפורש לשאלה האם מה שאסור לבנקים משיקולים של עודף כוח, מותר לבעלי השליטה בהם.

החוק צמצם במידה מסוימת את עודף הכוח הבנקאי בכך שהגביל את הבנקים ברכישת תאגידים ריאליים עד ל-20% מהמניות, אבל החוק מעולם לא התייחס למה שמותר או אסור לבעלי השליטה בבנקים.

חוסר הבהירות הזו ואי-גיבוש עמדה ברורה ועקרונית בנושא, יצרו בשנים האחרונות חברות אחזקה עסקיות שמשלבות גם בנקים בפורטפוליו. לבד מבנק לאומי, שנשלט על-ידי מנהליו, שאר ארבעת הבנקים הגדולים נשלטים על-ידי גורמים שלהם פעילות נרחבת למדי בסקטור העסקי. וכשאנחנו אומרים "נרחבת למדי", אנחנו מתכוונים בעיקר לבנק מזרחי ולמשפחת עופר על פלגיה.

סמי ויולי עופר ויורשיהם (במיוחד עידן עופר וליאורה עופר) הם חלק מגרעין השליטה בבנק מזרחי טפחות, הבנק הרביעי בגודלו בנתח שוק אך מוביל ברווחיות היחסית, שולט בשוק המשכנתאות ומתחזק באופן עקבי.

סמי ויולי הפרידו את עסקיהם הריאליים מזמן - עידן עופר שולט במקביל על החברה לישראל ודרכה בכימיקלים לישראל, בז"ן, טאואר וצים וגם בבטר פלייס, מונופול מתהווה של תשתיות חשמליות לכלי רכב. ליאורה עופר שולטת על מליסרון, חברת הקניונים, עם מטרה ברורה מאוד: התרחבות, התרחבות והתרחבות.

ליאורה עופר, מליסרון / צלם קובי קלמנוביץ
 ליאורה עופר, מליסרון / צלם קובי קלמנוביץ

העסקה לרכישת בריטיש היא עדות טובה לכך. עופר אינה מהססת לומר זאת לגיליון האחרון של "ליידי גלובס": "אני כל הזמן מחפשת הזדמנויות, והן תמיד טובות יותר בזמן משבר, כך שייתכן שאוסיף נכסים". וקיים גם הקשר העקיף עם בנק נוסף, לאומי, שמחזיק 20% ממניות החברה לישראל.

יחד התגבש מרקם עסקי-אנושי שאינו בריא מבחינה משקית. אף שיולי וסמי הפרידו את עסקיהם, בנק מזרחי עדיין משותף לשניים ולפי עדותה של עופר ("הייתי אומרת שיש אצלנו חברות, יש קשר, ובעיניי זה נס משפחתי") היורשים שומרים על קשר טוב.

מדוע זה לא בריא? לא בגלל הריכוזיות והפופוליזם הנלווה אליה (עושק צרכנים וסכנה לדמוקרטיה כביכול) אלא בעיקר בגלל ריכוזיות המידע, שעליה דיברנו באחד הטורים האחרונים: מספר מצומצם מאוד של אנשים ויועציהם (והיועצים האלה הם בדרך כלל אותם יועצים, מגד סומך ועד רם כספי ופיני רובין), מרכזים מידע עצום שלא יסולא בפז, על הציר הרגיש של אשראי, מאות תאגידים, מצבם העסקי וההזדמנויות לעשיית כסף.

הבעיה העיקרית היא העברת וסחר במידע בין האנשים ובין העסקים, שעלולים ליצור אפליה עסקית. ככל שהעסקים יותר רחבים ויותר מגוונים ומחוברים גם למקור אשראי, הבעיה הולכת ומחמירה ובמקרה של משפחת עופר היא החמורה מכולן.

הקשרים האחרים הרבה פחות מסועפים: שותפם של יולי וסמי עופר בבנק מזרחי הוא מוזי ורטהיים, השולט בקוקה קולה ישראל (כולל פריגת, נביעות וטרה) ושותף בערוץ 2 (דרך קשת). אודי אנג'ל, בעלה לשעבר של ליאורה ובעל מניות בחברה לישראל של סמי עופר, שותף גם הוא בערוץ 2 (דרך רשת).

הלאה: צדיק בינו הוא הבעלים של פז, חברת האנרגיה הגדולה בישראל, כולל בית הזיקוק באשדוד, במקביל לשליטתו המוחלטת בבנק הבינלאומי. מתיו ברונפמן שותף בגרעין השליטה בבנק דיסקונט ומחזיק במקביל את איקאה. שרי אריסון שולטת על בנק הפועלים ובמקביל על שיכון ובינוי.

יש, כמובן, גם רובד שני, של חברות ביטוח וגופי השקעות הנשלטים על-ידי תאגידים (אי.די.בי-כלל ביטוח ודלק-הפניקס-אקסלנס).

שקשוקה שכבר נולדה

השקשוקה הזו בין ריאלי לפיננסי אינה בריאה ועדיף שלא הייתה באה לעולם, אלא שהיא כבר נולדה, בחסות מלאה של החוק, וכעת נותר רק לראות איך מתמודדים איתה: דרך אחת היא להשאיר את המצב על כנו, תחת מגבלות רגולטוריות אפקטיביות (שחלקן קיימות כבר עתה).

דרך אחרת היא לחתוך את הקשר, ולאלץ את בעלי השליטה לוותר על צד אחד בזוגיות של ריאלי-פיננסי. במצב הזה, ובהנחה שיולי וסמי עופר לא יוותרו על עסקיהם, ורטהיים לא יוותר על קוקה-קולה וברונפמן לא יוותר על איקאה (אריסון עשויה לוותר דווקא על שיכון ובינוי ולהישאר עם הפועלים), שלושה בנקים יונחו על המדף: מזרחי-טפחות, דיסקונט והבינלאומי.

השאלה הטבעית והברורה מאליה היא: מי יקנה? זו שאלה מצוינת שגם התשובה עליה ברורה מאליה: אין מי שיקנה. אפילו פישר לא הצליח להביא לכאן בנקים זרים, ואנשי עסקים אחרים, מהארץ או מחו"ל, אינם נראים באופק, בוודאי לא כאלו שיעמדו בדרישות המחמירות של בנק ישראל. אלא שהשאלה הזו כלל לא רלוונטית: מי צריך בכלל שיקנו בנקים? שמניות גרעין השליטה במזרחי, דיסקונט והבינלאומי ייזרקו לשוק - אל דאגה, יימצאו להם קונים. עדיף שלטון מנהלים נוסח בנק לאומי משלטון בעלים של תאגידים ריאליים.

רשת קשרים מעוררת חשש

אלא שהחלטות על ניתוק פיננסי מריאלי עלולות לקחת שנים במציאות הישראלית, בין אם במכירה או בהפרטה בורסאית, והשאלה שלנו נותרה על כנה: אז מה עושים כבר עתה? חוסמים את רכישת בריטיש על-ידי מליסרון של ליאורה עופר, זה מה שצריך לעשות. לכאורה, זה נראה אקט מרחיק לכת, אנטי קפיטליסטי, אנטי עסקי ואנטי יזמי.

יתר על כן, מליסרון היא כרגע לא בדיוק תאגיד ענק, שצריך לחשוש ממנו, אבל רשת הקשרים החברתיים והעסקיים בקבוצת המרכזת את עסקיה של משפחת עופר על פלגיה ועל קשריה, היא זו שמעוררת חששות.

לרונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים, יש מרחב תמרון גדול למדי לביטול העסקה ואפילו טיעון משפטי מצוין: החשש שייווצר דואופול של קניונים, מליסרון ועזריאלי, שעלול להשפיע בעתיד על מחירי השכירות של החנויות בקניונים, עלול לפגוע בתחרות עבור בעלי העסקים שנמצאים בקניונים ובסופו של דבר עלול להיות מגולגל לצרכן.

זו עוד דוגמה לכך שאין כל צורך בוועדת הריכוזיות. צריך רק להשתמש בכוח של הרגולטור, המוקנה לו שחור על גבי לבן מכוח החוק, כדי למנוע ריכוזיות בשוק מסוים.

eli@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988