מחירה של נקמה

לפני שני עשורים דחפה סדרת כתבות של עיתונאי אחד את הקבוצה הגדולה והחזקה במשק להטיל חרם מודעות על "מעריב", ובהמשך להקים עיתון כלכלי חדש *איך בא לעולם "טלגרף", מי היו הכוכבים שעמדו מאחוריו, ומה גרם לנפילתו תוך שלוש שנים בלבד

20 במאי 1996 נסגר העיתון הכלכלי "טלגרף", כשלוש שנים בלבד לאחר שהוקם, ולאחר ששרף כ-20 מיליון דולר, שכ-75% מהם גויסו בוול-סטריט.

"טלגרף" היה יצור יחיד במינו. כמותו לא היה, לא בשוק ההון ולא בשוק התקשורת הישראלי. כשלושה חודשים לאחר שיצא לאור, מקימיו הנפיקו אותו לציבור והוא החל להיסחר ברשימת ה-OTC ("מעבר לדלפק").

שורה ארוכה של משקיעי VIP עמדו מאחורי קבוצת "טלגרף קומיוניקיישן", שהקימה את העיתון: קבוצת דברת שרם, הפיננסייר אבי טיומקין, פויו זבלדוביץ', ג'ק נאש ויצחק ירדני. אז, בתחילת שנות ה-90, כל המשקיעים הללו עמדו בשיא תפארתם, וכל אחד מהם החזיק ביותר מ-10% מהעיתון. גם קבוצת קרנות פסגות, אז חלק מקבוצת לאומי, נטלה חלק בהשקעה.

מה חיפשה פסגות בעיתון החדש? גבי רביד, שעמדה אז בראש החברה, הסבירה: "אבי טיומקין זו סיבה להשקיע. ההשקעות שלי בנויות על 80% יכולת ניהול ו-20% פעילות".

למרות שבניהול העיתון ובהנפקתו נטלו חלק הכוכבים של שוק ההון דאז, סופו היה כישלון חרוץ. איש מהמעורבים בהקמת ובסגירת העיתון לא שמח להיזכר היום בחוויה הזאת. בשיחות רקע אומרים לא מעטים מהם שאולי היה מוטב שטלגרף כלל לא היה מוקם. לא רק בגלל הכסף שנמחק, אלא בגלל המוטיבציה להקמתו. נקמנות, התברר, אינה יועץ טוב לעסקים.

מי יצחק אחרון

כדי להבין מה מביא קברניטים בכירים בשוק ההון להקים לעצמם עיתון, צריך להרחיק אל שנות ה-80 של המאה הקודמת. באותה תקופה עמדו אהרון דברת ז"ל ויצחק שרם בראשות קונצרן כלל - שהיה הקונצרן הגדול במשק. מלבד עוצמתה הכלכלית, נהנתה כלל ממעמד בלתי מעורער בקרב הפוליטיקאים והעיתונאים.

כשסדרת כתבות שפרסם ב-1989 ב"מעריב" יואב יצחק - אז כתב כלכלי בעיתון, והיום מי שעומד בראש האתר News1 - מתחה ביקורת על שיטות הניהול וההתנהלות של דברת ושרם, הגיבו השניים בחרם מודעות על "מעריב", שנפסק רק כשיצחק פוטר מהעיתון.

כשהוא עבר לעבוד ב"גלובס", נראה היה כי טינתם של דברת ושרם נדדה לעבר העיתון הכלכלי, שהיה אז היחידי שפעל בתחום, ולכן, במטרה לקעקע את מעמדו, הוקם "טלגרף".

ובכל זאת, צריך לציין כי לא כולם מסכימים עם הפרשנות הזאת. אחד מהבכירים בעיתון הכלכלי החדש, טוען שהמטרה מאחורי המהלך הייתה להשפיע על סדר היום הכלכלי ולהכניס מוצר חדש, שיספק את הצרכים של אנשי העסקים. "דיווחים קצרים בלי לבלבל את המוח", כהגדרתו. כך גם קיבל העיתון את שמו.

המנפיק הכל יכול

איך מנפיקים בהצלחה עיתון שקיים שלושה חודשים בלבד? הקרדיט מגיע כנראה לטיומקין, שיש מי שאומרים עליו שאז, בשנות ה-90, הוא היה מסוגל להנפיק גם את שרוכי נעליו, לו רצה בכך.

"טלגרף קומיוניקיישן" הונפקה לפי שווי של 17 מיליון דולר ובמחיר של 5.75 דולר למניה. לא פחות מ-15 מיליון דולר הצליח העיתון לגייס בהנפקת מניות בספטמבר 1993, ובמימוש אופציות בתחילת 1994. הפריחה בשוקי ההון באותה תקופה, הביאה את המניה לרמה של 10 דולר.

במישור התפעולי לא חסכו ב"טלגרף". תוך זמן קצר הוקמה מערכת בת 77 עובדים, ובהמשך המספר כמעט הוכפל. המערכת מוקמה, כמה אירוני, במשרדי עיתון "על המשמר", שנוסד על ידי תנועת השומר הצעיר הסוציאליסטית, ובדיוק נסגר באותם ימים.

סקופים גדולים לא היו לעיתון, אבל בנובמבר 1994, בעת כינוסה של ועידת קזבלנקה, פורסמה בו ידיעה על הסכם שיתוף פעולה עם איש העסקים הסעודי עדנאן חאשוגי להפצת העיתון גם במדינות ערב. מאוחר יותר טען חאשוגי כי הוטעה לחשוב שטלגרף הוא בעל מעמד מוביל בעיתונות הכלכלית בישראל, וביטל את העסקה.

מהר מאוד גם התברר כי הכסף שגויס אינו מספיק. עיתון הוא עסק ששותה כסף ומהר. בעלי השליטה בטלגרף נאלצו להזרים לו חמצן נוסף, שדילל באופן משמעותי את החזקות הציבור. העיתון התקשה לגייס מנויים חדשים, שוק ההון איבד בו עניין, והמניה ירדה עד לשער של 1.5 דולר.

קריסה עם שוק ההון

הצרות לא היו רק פיננסיות. מתי גולן, העורך הראשון של העיתון, פוטר בשל מה שהוגדר כ"הפרות יסודיות של הסכם ההעסקה שלו". אחריו ישבו לתקופות קצרות על כיסא העורך גם גבי בשן ז"ל ופנחס לנדאו, עד שטיומקין עצמו התיישב בכיסא העורך והיה למי שניצח על סגירת העיתון. גולן, אגב, הצליח למכור את האופציות שלו בימים הטובים, והרוויח 740 אלף דולר.

בשנת 1993, השנה הראשונה לקיומו, הפסיד "טלגרף" 3 מיליון דולר. בדו"חות הכספיים שהעיתון פרסם, נאמר שהוא ימשיך להפסיד עד שיגיע ל-15 אלף מנויים במחיר מלא, דבר שמעולם לא קרה. בדו"חות הכספיים לשנת 1994, שנת הפעילות השנייה של "טלגרף", העיתון כבר רשם הפסד של 8.1 מיליון דולר, ורואי החשבון של החברה, ציינו כי קיים ספק בדבר המשך קיומה כעסק חי.

בהודעת הסגירה, ב-1996, טענו בעלי השליטה בעיתון, קבוצת דברת-שרם וטיומקין, כי ל"טלגרף" היו 10,000 מנויים. בדיעבד התברר כי עם סגירתו היו לו 3,500 מנויים בלבד, שהועברו ל"גלובס" בעסקה עם המו"ל המנוח של האחרון, חיים בראון.

בגיליון האחרון של "טלגרף", מנה טיומקין את הסיבות לנפילה: "הצלחנו בשנה האחרונה להביא שינויים מהותיים, מערכתיים ועסקיים כאחד. בנינו צוות אמין, שהפך את 'טלגרף' לעיתון כלכלי אמין ומגובש והבאנו לייעול ולחיסכון משמעותיים... המפולת בבורסה גרמה לירידה דרסטית ומתמשכת בתחומי שוק ההון... כניסת הטלוויזיה המסחרית הקטינה באופן ניכר את תקציבי הפרסום בעיתונות... היעדר הנפקות לציבור, החמיר את הפגיעה בעיתונות הכלכלית ומחיר הנייר עלה ביותר מפי שניים".

טלגרף הפך לשלד בורסאי עם חוב של 20 מיליון דולר, אך איכשהו החברה בכל זאת נשארה במשפחה: ב-1999 רכש את השלד צביקה בארינבוים, חתנו של טיומקין, והכניס לתוכו את פעילות חברת עיבוד הנתונים חילן.