ביום שלישי בשבוע שעבר תפסתי שתי דקות ממבזק חדשות הספורט ששודר באולפן ליגת האלופות לאחר המשחק של הפועל ת"א בליסבון. אנדי רם ישב ליד מירי נבו, וכך הבנתי שהוא היה אחד האורחים בטוק שואו שמארח מודי בראון בערוץ 5+ LIVE תוך כדי המשחקים. רם היה באולפן ליגת האלופות, התוכנית הכי פופולארית של ערוץ הספורט, כי היה צריך לפמפם את מפגש גביע הדייויס בין ישראל לאוסטריה: הערוץ משדר את המשחקים, איגוד הטניס רוצה למלא את יד אליהו, ורם, שאוהב כדורגל לא פחות ואולי יותר מטניס, היה ליהוק מושלם. ביום רביעי מדורי הספורט היומיים הקדישו שטח נרחב לנבחרת הדייויס. באתר ערוץ הספורט העלו טיזר לכתבה טלוויזיונית תחת הכותרת "כשדודי סלע מחליט לדבר".
ההישגים הפנטסטיים של נבחרת הדייויס בשלוש השנים האחרונות והחן של הדמויות בנבחרת עזרו לשווק את המשחקים שלה כאירועים בסדר גודל וחשיבות של משחקי נבחרת הכדורגל. כבנאדם ששיחק טניס הרבה שנים וכותב על טניס הרבה שנים, זה צריך לשמח אותי. אבל זה לא: בעיקר כי ההייפ סביב נבחרת הדייויס אינו מבוסס על האמת. מהי האמת? האמת היא שגביע דייויס, פעם מוסד חשוב כמעט כמו טורניר גראנד סלאם בטניס, נהיה בשנים האחרונות כמעט תחרות פרינג'.
כולתי להביא כאן נתונים כמו ממוצעי צופים ורייטינג אבל מספיק נתון אחד כדי להוכיח את זה: השחקנים הכי טובים בעולם לא משחקים בגביע דייוויס. רוג'ר פדרר הסכים להגיע למפגש אחד בשנה בין 2005 ל-2009, בדרך כלל כדי להשאיר את שווייץ בבית העליון, והעונה סילק את המטרד מהלו"ז שלו לחלוטין. כשהברכיים של רפאל נדאל איימו לעצור את הדהירה ההיסטורית שלו, הדבר הראשון שהוא ויתר עליו היה גביע דייויס. אנדי מארי פרש זמנית מנבחרת הדייויס של בריטניה. גם לאנדי רודיק נמאס. נובאק דיוקוביץ' הוא הסופרסטאר היחיד שמשחק בקונסיסטנטיות בדייויס, אבל הוא בא ממדינה צעירה (סרביה) ואולטרה פטריוטית.
הצניחה הדרמטית במוניטין של גביע דייויס הולידה רעיון לעשות למפעל טרנספורמציה. חברה אוסטרלית לשיווק ספורט בשם גמבה (GEMBA) פנתה בתחילת השנה להתאחדות הטניס הבינלאומית (ITF) ולארגון השחקנים והציעה להם למתג מחדש את המפעל כ"גראנד סלאם לאומות" - מעין מונדיאל טניס שייערך פעם בשנתיים באחת הערים הגדולות בעולם, יימשך עשרה ימים ויכלול 32 נבחרות. מארי כינה את הרעיון "מבריק", גם דיוקוביץ' ושחקנים נוספים התלהבו, אבל ב-ITF, ארגון ארכאי שאיבד את הרלוונטיות שלו ברגע שהוקם ה-ATP בשנות ה-70', בקושי הסכימו לשמוע את אנשי גמבה. אז מונדיאל טניס לא יהיה בקרוב. ועד שמונדיאל כזה - שקשה לדמיין שפיגורות כמו פדרר ונדאל היו מרשות לעצמן להיעדר ממנו - לא יקום, המינימום של האינטגריטי התקשורתי מחייב להתייחס בפרופורציות הראויות לגביע דייויס.
***
הסיבה השנייה שהאדרת ההישגים של ישראל בגביע דייויס מפריעה לי היא שבעיני המפעל נוגד את מהותו של הטניס. טניס הוא הספורט האינדיבידואלי האולטימטיבי: הספורטאי נדרש למצוא פתרונות לכל מה שקורה על המגרש - וקורים הרבה דברים - ללא שום עזרה. הוא צריך להתמודד לבד עם היריב, עם העליות והירידות האינהרנטיות במשחק, כשאין לו אוויר, כשהוא מפחד, במדינה זרה, לפעמים חודשים מאז שראה את ביתו ואהוביו, וכל זה כשהוא עומד באמצע אצטדיון וכל העיניים עליו. גביע דייויס כמעט מנטרל את האינדיבידואליות מהטניס. ליד הכיסא של כל שחקן יושב קפטן הנבחרת - שם מכובס למאמן. הוא מדבר עם השחקן כל שני משחקונים ולעתים בין הנקודות. מאחורי המאמן יושבים החברים לקבוצה ויתר אנשי הצוות המקצועי שמספקים לשחקן תמיכה ואהבה. אם המפגש נערך בבית, מאחורי השחקן יש גם עדר של אלפי אנשים שמזריקים לו אנרגיה ואדרנלין.
כלומר: גם בהיבט הספורטיבי הטהור גביע דייויס אינו משקף את האמת.
קחו למשל את דודי סלע. סלע הוא טניסאי מאוד מוכשר אבל ספורטאי מאוד בינוני. כך מראות התוצאות שלו בסבב ה-ATP. בגביע דייויס, לעומת זאת, התוצאות של סלע מעולות: הוא מנצח שחקנים עדיפים עליו (פרננדו גונזאלס, מיקאל יוז'ני, איגור אנדרייב) ולא מפסיד משחקים שהוא לא צריך להפסיד. כי בדייויס יש צוות - והודות למזל של נבחרת ישראל בהגרלות בשנים האחרונות, גם קהל ביתי - שעוטף את סלע ומגרש את כל הרעות שטניסאי נאלץ להתמודד איתן בשגרה.
לכן לישראל יש סיכוי יותר מטוב לנצח את אוסטריה ולשרוד בבית העליון עוד שנה. זה לא אומר שלשם היא באמת שייכת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
