אסור לבקר את הפרקליט

פרקליט המדינה, משה לדור, לעולם לא יצליח לשכנע את הציבור כי הפרקליטות פתוחה ונכונה לקבל ביקורת - כל עוד תמשיך הפרקליטות בהנהגתו להיראות כמי שדוחה מעליה, לעתים באגרסיביות, כל דבר ביקורת.

תמיד יש לו הסבר משכנע, תמיד יש תירוץ. לפעמים הביקורת עצמה מרושעת, זדונית, לא עניינית, מונעת משיקולים זרים. אבל בסופו של דבר, לדור מסייע במו-ידיו לקבע את דימויה של הפרקליטות כסוס פרא שאינו מוכן לעטות עליו שום סוג של רתמה.

זה החל בתדרוכים עיתונאיים עם לדור, שבהם הוא הקדיש את עיקר מאמציו להסביר לתקשורת העוינת מדוע הפרקליטות זכה וטהורה; זה נמשך בנאומים פומביים שלו, שבהם חזר על הדברים.

אפילו את האיגרת, ששיגר לדור לאנשי הפרקליטות לרגל ראש השנה, לא התאפק פרקליט המדינה והקדיש למאבק במניפולציות התקשורתיות. "יש מי שמבקשים ליצור סדקים", הוא כתב במיליטנטיות, "תוך ביטויי חוסר אמון והטחת ביקורת מועצמת ומלאכותית. אנו עדים למתקפה עקשנית על מערכת אכיפת החוק ועל הפרקליטות בפרט".

זה נמשך בהתנגדות הפומבית של לדור להקמתו של גוף פיקוח על הפרקליטות, גם במתכונת מוחלשת ומתונה יחסית, של נציבות תלונות על הפרקליטות, כפי שמתכנן היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.

לדור אמנם אמר במספר הזדמנויות כי אין לו התנגדות לפיקוח על הפרקליטות - אך באותה נשימה שב ומנה את "ששת מנגנוני הביקורת" המפעילים כבר היום בקרה על עבודת הפרקליטים.

ביקורת על המבקר

זה כמובן אינו ההיבט היחיד שבו היועמ"ש ופרקליט המדינה חלוקים בדעותיהם. לדור אינו מהסס לנקוט גישה מחמירה עם אחרים: כך, למשל, ביקש מהיועץ לדרוש מאסר בפועל לח"כ צחי הנגבי בשל הרשעתו בעדות שקר. וינשטיין סירב, ובסופו של דבר דרשה הפרקליטות לגזור עליו מאסר על-תנאי בלבד. אך מבחינת לדור, לא נאה דורש נאה מקיים. את אמות-המידה המחמירות שהוא דורש מאחרים, הוא אינו מחיל על הגוף שבאחריותו.

הנה, לדוגמה, תגובתה של הפרקליטות למסקנות מבקר המדינה בעניין האזנות הסתר במסגרת חקירת פרשת חיים רמון. המבקר, מיכה לינדנשטראוס, מצא רשלנות ממשית בפעולותיהם של שני קציני משטרה ושתי פרקליטות, לרבות פרקליטת מחוז תל-אביב היוצאת, רות דוד. שתי הפרקליטות החליטו לעתור לבג"ץ - לא פחות - נגד המבקר, אקט מובהק של אי-קבלת אחריות, כרסום במעמד הביקורת ומסר ציבורי של אין דין ואין דיין.

לדור לא השמיע מילת ביקורת נגד צעדן של הפרקליטות, להיפך - הוא ביקש מדוד להאריך את כהונתה כפרקליטת המחוז עד להשלמת הליכי המכרז למינוי פרקליט המחוז הבא. ובמי תומכת הנהלת הפרקליטות לתפקיד? בלא אחרת מאשר באריאלה סגל-אנטלר, הפרקליטה השנייה, שנגדה המליץ המבקר להסיק מסקנות.

דווקא דוד היתה זו שהוציאה עבור לדור את הערמונים מהאש, כשסירבה לדחייה חוזרת ונשנית במועד פרישתה. אלא שלדור התעקש לפרסם פומבית גם את מכתב התמיכה שלו בפרקליטת המחוז הפורשת: "אני מודה מקרב לב לרותי על עשרות שנות עבודתה המופתית, שהיו כה תורמות לאיכויות המערכת ולציבור".

ביקורת על בית המשפט

אפשר אולי לטעון כי הפרקליטות מרשה לעצמה לבקר את המבקר, אך לא היתה מרשה לעצמה לבקר את בתי המשפט - שהרי היא דורשת מגורמי הממסד לכוף את ראשם מול הפסיקות. אבל גם ההנחה הזו הוכחה כמוטעית, בפרשת זיכוי מנהלי הדסק הרוסי בבנק הפועלים.

"התחקיר שקיימנו העלה כי התקלות בטיפול בתיק היו מינוריות לאין ערוך מאלה שביטא בית המשפט", כתב לדור. במילים אחרות - כבודו של פסק הדין במקומו מונח, אבל התחקיר הפנימי של הפרקליטות משמעותי יותר.

גם עצם ההתעסקות, הנדמית לעתים כאובססיבית, של מי שעומד בראש גוף התביעה המרכזי בדימוי התקשורתי של הפרקליטות, מעורר תחושה לא נוחה.

אולי לדור צריך להפסיק לקרוא עיתונים בבוקר, ובאופן כללי להיות מעט פחות קשוב להגיגים עיתונאיים - ולעסוק יותר בתיקים המונחים על שולחנו.