יש לנו כישרון לנחיתות תקשורתית

אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי www.theothersideblog.com

תראו איזה קטע: רק התחילו שיחות השלום עם הפלסטינים, וכבר אנחנו בנחיתות תקשורתית. על מה כולם מדברים? על הקפאת הבנייה בהתנחלויות.

קצת מתמיה איך למרות המתקפות האלימות של החמאס על ישראל מהרגע שבו נפגשו אבו-מאזן ונתניהו על הדשא בבית הלבן, ולמרות קריאתו של אחמדיניג'אד השבוע למחוק את ישראל מהמזרח-התיכון - העניין המרכזי של התקשורת בעולם אינו סביב עצירת ירי הרקטות לעבר ישראל, או על הכרה בזכותה להתקיים - אלא סביב המשך ההקפאה. איך זה שאנחנו נופלים לבור הזה שוב?

כשזה מגיע לתקשורת, נקודת פתיחה בסיסית היא קביעת הנושא שעליו יתנהל הדיון. מרוב תחכום, כנראה, אנחנו מצליחים בכל פעם לפספס את הכלל הפשוט הזה. ישראל מציבה דרישות, ורגע אחר-כך כולם שוכחים מה דרשנו ומתעסקים רק בכך שאנחנו לא עומדים בדרישות שהוצבו מולנו. מגרש המשחקים, כרגיל, לא מוגדר על-ידינו - אלא על-ידי היריבים שלנו. ומה אנחנו עושים? כמו תמיד, רק מגיבים.

השיטה הנכונה לנהוג היא, כמובן, להסיט את הדיון למה שנוח לנו. איך אפשר לעשות את זה? הדרך היחידה היא להפוך את הבנייה ל"נון-אישו", ולהחליף נושא.

נשמע הזוי? לא בהכרח. תחשבו, למשל, מה היה קורה אילו נתניהו היה יוצא בהצהרה הבאה: אין בעיה - אני מתחייב להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אם הפלסטינים יתחייבו לכך שלא יהיו תקריות טרור אלימות כמו ירי או שיגור טילים על ישראל. ש"יקפיאו" גם הם.

אתם מן הסתם חושבים - ובצדק - שהממשלה הרעועה ממילא תיפול רגע אחרי שנתניהו יגיד משהו כזה. אבל העניין הוא שההתחייבות של נתניהו אינה באמת משנה. מה שמשנה פה זה התדמית.

הרי ברור לכולם שלאבו-מאזן אין שליטה על הירי על ישראל. הבעיה היא שהעולם לא מבין את זה, וחוסר היכולת לשלוט בחמאס הוא מסר שאנחנו לא מצליחים להעביר החוצה. אבל אם נתניהו יסכים להקפאה ויציב מולה תנאי משלו, שברור שהפלסטינים אינם יכולים לעמוד בו - הוא יעביר את הבעיה לידיו של אבו-מאזן, שפתאום יתגלה כזה שאינו שולט על הירי. הרי לא ייתכן שננהל שיחות שלום ונחטוף מטחי קסאם וצרורות תוך כדי, נכון? אבל עובדה, זה כן ייתכן. זה ייתכן כי אנחנו מאפשרים לזה להתקיים.

למרבה הצער, כמו בהרבה דברים אחרים בעולם הזה, הקרב הוא על התדמית, לא על התוכן. ובקרב הזה, נדמה שיש לנו איזשהו מום מולד שלא מאפשר לנו להתקדם. אנחנו לא מסוגלים לשחק את משחק התקשורת.

יש לנו יכולת לרקום תוכניות, אבל אין לנו יכולת לבצע אותן. למה? כי אצלנו כל אחד רואה את העולם דרך חור העכברים הפרטי שלו. טקטיקה משותפת שתקדם את כולנו למען מטרה משותפת? עזבו אתכם. אצלנו הפוליטיקאים מעדיפים טקטיקה פרטית, שאולי תקדם אותם למטרה העסקנית הזעירה הבאה שלהם.

הסיכוי שהפוליטיקאים שלנו יגיעו ביחד להבנות והסכמה כדי ליצור חזית אחת שתדבר בקול ברור במשא-ומתן הזה, שואף לאפס. לכן, בגלל הכוח המפוצל שלנו, אין לנו צ'אנס.

ומה נקבל בדרך הזאת? רוב הסיכויים שימשיך הוויכוח על הבנייה בהתנחלויות. רוב הסיכויים שהירי על ישראל לא ייפסק, אבל אף אחד לא ישים לב אליו כי הדיבור על הבנייה ימשיך להיות הנושא המרכזי. ורוב הסיכויים גם שבסוף נפסיק את הבנייה כי יכופפו אותנו. במילים אחרות: lose-lose, במקום win-win.

אגב, במשחק הזה, התקשורת המקומית משחקת תפקיד לא קטן. גם היא, ולא רק התקשורת הזרה, מתעסקת בנבכי סוגיית ההקפאה - וכמעט לא נוגעת בנושאים שנוגעים לאינטרסים של ישראל, כמו הפסקת הירי, או הדבר הכל-כך בסיסי הזה, של הכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית. וכך, בלי להרגיש, גם היא למעשה מסייעת לאבו-מאזן להמשיך להיתפס ככזה שאינו יוצר שום בעיות, ולהעמיד את ישראל במקום המביך של זאת שתמיד "עושה בעיות" ותוקעת את התקדמות השיחות.

כולנו רוצים שלום, אבל שלום משיגים דרך משא-ומתן, שהוא משחק ארוך ומייגע. התקשורת היא כלי חשוב במשחק הזה.

מתי כבר נבין שהמלחמה בעצם מתרחשת במדיה, ולא בשום מקום אחר? מתי נפנים שהעיתונות המקומית מזינה את העיתונות הזרה, ושהעיתונות הזרה יוצרת את דעת הקהל, שמניעה את מנהיגי העולם?

יהיה נחמד אם נבין בקרוב. כי הנה, רק יצאנו לדרך - ושוב אנחנו מתחילים להפסיד.