לתל אביב מגיע קניון כמו שלי

הבחירה במקצוע: "מעולם לא הרגשתי שהיתה לי ברירה. זה היה חיידק שדבק בי מילדות. אני לא זוכרת את הרגע שבו החלטתי להיות אדריכלית, אבל בגיל 18 היה לי ברור שאני הולכת ללמוד אדריכלות בעתודה צבאית, נרשמתי לטכניון ובגיל 22 (הייתי המחזור האחרון שלמד אדריכלות רק 4 שנים) כבר הייתי אדריכלית, כפי שרציתי. אדריכלות היא חיידק. עובדה - גם היום, כשהמשכורות כבר נמוכות מאוד, ומעמד המקצוע נשחק כל כך, תמיד יש יותר מבקשים ללמוד את המקצוע מאשר מי שמתקבלים בסופו של דבר לבתי הספר - שגם מספרם רק גדל והולך עם השנים".

נשים במקצוע "במחזור שלי היו 10 בנות מתוך 40 תלמידים בסך הכול. אחת מהן עדה כרמי, שהצטרפה רק בשנה הרביעית, אחרי שלמדה את רוב הלימודים בלונדון ב-AA. בשנות ה-60 וה-70, כאם לשני ילדים קטנים, בשעה שלוש אחר הצהריים נטשתי כסינדרלה את שולחן השרטוט והלכתי למלא את תפקידי כאם ורעיה. זו הייתה המנטליות. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'לו הייתי גבר, הייתי יכולה להתקשר עכשיו הביתה לבעלי, להגיד שיש לי המון עבודה, להישאר במשרד, להספיק יותר, ולחזור מאוחר הביתה כמו גיבור לאומי'. הגידול במספר הנשים במקצוע נובע אולי מהאפשרות של נשים כיום, להקדיש יותר זמן לעבודה".

רבין שאל "בין משימותי הצבאיות כאדריכלית בצבא הייתה עיצוב לשכת סגן הרמטכ"ל הנכנס, האלוף יצחק רבין, בשנת 1961. לא זכורות לי דרישות מיוחדות מצד רבין, או בכלל עניינים יוצאי דופן שיש בדרך כלל בין אדריכל ללקוח, אבל הוא ככול הנראה זכר אותי לטובה. כשהתמנה לרמטכ"ל, ואני כבר שוחררתי, הגיע אדריכל-עתודאי אחר לתכנן את לשכת ראש המטה הכללי הנכנס. רבין שאל 'איפה עליזה?' ובלי שהיות התקשרו אלי והזמינו ממני, כאדריכלית אזרחית, גם את העבודה הזו, עיצוב לשכת הרמטכ"ל".

רעיון של רגע "הסקיצה הראשונה של דיזנגוף סנטר נרשמה כשהייתי בבית, בחופשת לידה. בעלי באותם הימים, אשר הלך לעולמו שנים לא רבות אחר כך, היה אדריכל הבית של משפחת היזמים פילץ. יהושע רבינוביץ', אז ראש העיר תל אביב, גלגל למשפחת הקבלנים הוותיקה תפוח אדמה לוהט שעבר בין יזמים רבים, בהם למשל, משפחת פדרמן. עד אותו זמן איש מהם לא הצליח להציע תוכנית משביעת רצון ובעלת כדאיות כלכלית למגרש - 32 דונם במפגש הרחובות קינג ג'ורג', בוגרשוב, בר גיורא ודיזנגוף, שהיה בבעלות משפחת חינאווי היפואית, והשתכנו עליו בצריפים ובפחונים עולים יהודים שצריך היה לפנותם. אני רשמתי ביום אחד, כמעט ברגע, ביד, סקיצה סכמטית - שקווי המתאר שלה הם קווי המתאר של הסנטר עד היום. זה לא השתנה מאז אותה סקיצה ראשונית ולא מחייבת שלי".

עולם הקניונים "לא הכרתי קניונים. כששרטטתי את הסקיצה לא ידעתי גם על קיומם בחו"ל. המושג 'מרכז מסחרי' במובנו הנוכחי עוד לא נולד. אני המשכתי את הרחוב שהיה שם - בחנויות, בבתי קפה, וקיריתי אותו, כי חום יולי-אוגוסט היה מחניק ונורא גם אז, והצעתי אפילו גינה פנימית עם דקלים. ההתחלה הייתה בקומה אחת, היזמים ביקשו לדעת אם אפשר להתרומם עם הרעיון לבניין רב קומתי - ואני הצעתי סקיצה שהיתה בגובה הבתים באזור - שלוש קומות".

להמשיך להיזדנגף "בשנות ה-60 עוד לא נולדו מושגים כמו 'מרקם עירוני'. מה שהיה לי בראש, כמתכננת, הוא שהשטח צריך להמשיך את דיזנגוף. הוא היה רחוב מקסים. בימי שישי אחר הצהריים כולם באו לבתי הקפה שהיו בו, הסתובבו, נפגשו, דיזינגוף היה כיכר העיר. נולד המושג 'להיזדנגף' - ואני הרגשתי שצריך להמשיך את תנועת הרחוב ורוחו המיוחדת הלאה, מעלה אל מעבר לכיכר".

הספירלה "הרחוב התעקל - אז התעקלתי איתו, הקרקע התרוממה, אז התרוממתי איתה. בין דיזנגוף, במקום שבו ניצבת היום חנות כלי זמר הוותיקה, לבין הכניסה הצפונית של הסנטר מכיוון רחוב קינג ג'ורג', היה שיפוע עצום. השיפוע הזה הוא אבי ה'ספילרה' שיוצרות הרמפות המקשרות בין חללים בסנטר. הרעיון שלי היה להכניס את השיפוע לתוך הבניין. זו היתה התמזגות טופוגרפית לטובת התמזגות רעיונית לתפקוד רחוב".

התמצאות "הסנטר הוא 100 אלף מ"ר בנוי. 40 אלף מ"ר הם שטח מסחרי, 15 אלף מעברים ורחבות, והיתר מרתפים, חניונים ושטחי שירות. לכל הדבר העצום הזה יש 7 כניסות - ולאדם הבא בשעריו, דרך כל כניסה - מתגלה כמעט מיד האטריום (החלל המרכזי - מ.מ) על כול מה שיש בו. האמנתי שזה יקל על ההתמצאות, כי הכול למעשה חשוף וגלוי. אני יודעת שיש אנשים שמתקשים להתמצא, אבל אני חושבת שזה בעיקר מבוגרים. לצעירים זה יותר קל".

הליכה ברחוב "לא הכול הוא התמצאות. מרכז מסחרי עירוני הוא לא בניין של קופת חולים, שבו צריך לדעת מיד איך ולאיזה חדר להגיע כדי להתקבל בזמן לתור אצל הרופא. אני תכננתי את הסנטר כסביבה חווייתית - לא פונקציונאלית. לקחתי בחשבון שאם החוויה של ההולך לא תהיה נעימה, הוא לא ישוב אליו. רציתי שטח מעניין - מפתיע, לא צפוי, בדיוק כמו הליכה בתוך רחוב עירוני שבכול צעד בו מתגלה דבר שלא נראה להולך בו בצעד הקודם. למשל: בגלל שהקווים אינם ישרים, כשהולכים לחנות מסוימת, היא מתגלה לאיטה, פני חלונות הראווה מתגלים תוך כדי פסיעה ולא נעלמים מיד כשעוברים אותם, אלא יוצאים לאט לאט מ'הפריים' של האיש המהלך".

מסע פונקציונאלי "לא חיקו את המודל שלי. הוא לא 'תפס'. הקניונים היום דומים זה לזה, כולם הלכו על הסכמה הבטוחה. המודל שתפס הוא המודל הפונקציונאלי שמשרת את המטרות המסחריות, אנשים הולכים לקניון כי הם צריכים. אני סבורה שלתל אביב מגיע קניון כמו שלי ולא כמו האחרים. כזה שהחנויות בו אינן רק של הרשתות הגדולות, למשל. כמה התעקשתי שלא יהיה מתחם מזון מרוכז! רציתי שזה יהיה כמו ברחוב שיוצאים אליו לבילוי עירוני קסום: שהולכים בין חנויות, ומתיישבים בבית קפה שנמצא ביניהן. שעוברים מסעדה ונכנסים לקולנוע וממנו לחנות, ולגלריה ואחריה לבית הכלבו".

קניון גבעתיים "זה הקניון היחיד שמוצא חן בעיני - גם בו הקווים לא לגמרי ישרים, גם בו המעברים מזמינים שיטוט נינוח ומעוררים סקרנות. קניונים במודל השכיח מעודדים את הבאים לצאת למסע קניות פונקציונאלי ותו לא. אין בהם קסם".

דיזנגוף מת "אני חיה עם רגשי האשמה על מות רחוב דיזנגוף, שקרה לכאורה גם באשמתי. כרונולוגית זה קרה בתקופות סמוכות, אבל לא הסנטר הרג את הרחוב, אלא הכיכר המכוערת שהרימו שם. הכיכר הרגה את קפה רוול, את חנות הספרים הצרפתיים וחיסלה את הרחוב. המגדל המתוכנן ברחוב פרישמן (משרד יסקי מור סיוון - מ.מ) יכול להחיות את הרחוב, בייחוד המרכז המסחרי הקטן המתוכנן בקומת הקרקע. אבל האמת היא שעד שלא יורידו בחזרה את כיכר דיזנגוף לרחוב דיזנגוף, הוא לא יחזור לעצמו".

אין חרטה "כמעט לאף ארכיטקט בעולם לא נתנו לתכנן מחדש בניין שכבר תכנן ועומד. אני, לו הייתי מתכננת את דיזנגוף סנטר שוב, אולי הייתי מחליפה חומרים - אבל לא הייתי מחליפה את המבנה. במקומות מסוימים הייתי מחליפה את הבטון בגבס, שאז היה חומר שבכלל לא הכרנו. מאוד שמחתי כשהחליפו את הרצפות בו לרצפות שיש".

צעירה מדי "הייתי בת 30. בעיני היזמים נראיתי צעירה מדי. הם רצו לתת את העבודה לרם כרמי, שהיה אדריכל הבית של ה'פילצים'. ביקשו ממנו לתת הצעות והוא נתן שתיים, שהלכו עם הטרנד שהיה אז בהרבה פרויקטים בארץ: ניתוק הרחוב. כך נבנו כיכר אתרים וכיכר דיזנגוף ובניינים באוניברסיטה בהר הצופים. שתי התוכניות - שלא התקבלו - הציעו מבנה עצמאי שניתק את הרחובות שהמגרש נשק להם (בוגרשוב, קינג ג'ורג' ודיזנגוף). אני מתארת לעצמי שהוא הצטער לאבד פרויקט כזה, אבל מצד שני אי אפשר לומר בדיוק שהקריירה שלו נהרסה מזה".

רם כרמי "עבדתי איתו שנתיים. גם על התחנה המרכזית החדשה. אני מאוד מקווה שדיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה לא דומות בשום היבט. ובכול מקרה מאז כבר לא עבדנו יחד".

זכויות יוצרים "בבניין כמו הסנטר אי אפשר לעשות שינויים בלי אישור ארכיטקט. יש ליצירה כזו זכויות יוצרים והן שלי. כשהתחלתי לבנות אותו, בגלל שכל כך חששו מגילי הצעיר, דרשו שיצטרף אלי אדריכל מנוסה. עד היום חתומים על הפרויקט אני ויצחק ישר. היינו שותפים,עבדנו יחד, וכשנפרדנו - הוא לקח חלק מהפרויקטים ואני קיבלתי את המשך הקשר עם יזמי הסנטר. עד היום שנינו חתומים על הפרויקט, ועד היום אני חוששת שיום יבוא ואיש לא יזכור שעליזה טולדו היא שתכננה אותו".

עליזה טולדו

גיל: 71

מצב משפחתי: בן זוג (ארכיטקט) 2 ילדים (פרופ' במדעי המחשב באוניברסיטה ופיזיקאי במגזר העסקי-רפואי).

ילידת אלכסנדריה, עלתה לישראל בגיל 10.

מגורים: 45 שנים ברמת אביב. כיום בדירה בקומה 15 בבית רב קומתי בשטח 120 מ"ר - פונה לדרום מערב, צופה על הים ועל תל אביב.

השכלה: אדריכלות ובינוי ערים בטכניון (1961).

משרד: טולדו-שוורץ, 2 מתכננים.

עבודות: דיזנגוף סנטר, לשכת סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין, שותפות בתכנון עיצוב פנים משכן הכנסת במשרד דורה גד, בית הספר לכלכלה באוניברסיטת ת"א.

פרסים: פרס רוקח - לאדריכלות בתל אביב ב-1982, על תכנון דיזנגוף סנטר.