פורטפוליו / מיכל נגרין

ילדות: קיבוץ נען. אימא, עדה, אישה דעתנית, המבשלת של הקיבוץ; אבא, שרוליק, איש עקרונות.

מות אבי 1: יום שישי, תקופת המשמשים, אני בת 9. הלכתי עם חברות לחדר האוכל והסתובבתי במטבח כדי לאסוף גוגואים, ואימא כעסה עליי. בדיוק אבא נכנס ואמר לה, "עדושק'ה, אף פעם אל תכעסי על מיכלי". זה היה המשפט האחרון שאמר. משם הלכתי למנוחת צהריים בכיתה, וכשהתעוררתי בסביבות ארבע היא הייתה ריקה באופן מפתיע, חוץ מהשותף שלי לחדר שלא הספיק לברוח. שאלתי אותו, "איפה כולם? לא התעוררתי". והוא אמר שכולם הלכו.

מות אבי 2: בדיוק כששאלתי, "לאן?", נכנסו דודה שלי ואחי, בועז, ולקחו אותי למקלחת. צעקתי, "אני לא רוצה לשמוע, אני לא רוצה לשמוע", ובועז אמר "אבא איננו". הוא הלך עם סל הכביסה המקופלת על הראש מהמכבסה הביתה, בלי ידיים, כמו תמיד, ובדרך חטף התקף לב ונפל. שני חבר'ה מגידולי השדה לקחו אותו לקפלן, ואימא הגיעה אחריהם. הוא מת מהר מאוד.

עצבות: ירדה על הבית שלנו. אימא הרגישה שהיא הייתה צריכה ללכת ולא הוא, כי אבא היה מזכיר הקיבוץ, איש אהוב על כולם, והיא עשתה לו רק צרות. היה צורך להחזיק אותה כל הזמן. היא התחילה להסתגר בבית, ולאירועים הייתי הולכת עם דודה שלי. ניסיתי לשמח את עצמי, בעבודה בפינת היצירה שהכינה לי, ולשמח אותה.

מוסר עבודה: קיבלתי בקיבוץ, מאימא, מהמטפלת שלי בכיתות הראשונות. זה אומר לדרוש מעצמי את המקסימום, לא משנה אם עבדתי במטבח, בנוי, או כמטפלת - את הכול עשיתי מתוך אהבה.

קריירה 1: התחלתי את הקריירה כמזכירה של סמי הירש בקולוסאום. אחר כך עבדתי בחנות בגדים. כשהחלטתי לרכוש מערכת סטריאו, בעלי הבית חשבו שיש לי פוטנציאל של אשת מכירות ומינו אותי להיות הנציגה שלהם במרכז תנועת המושבים, אפילו שהטלוויזיות ומערכות הסטריאו מכרו שם את עצמן. אחרי שיצאתי מהקיבוץ ומנביעות תפרנית, פתאום היה לי כסף.

קריירה 2: התחלתי לייצר תכשיטים בדירה של אחי ברחובות, ומכרתי אותם במדרחוב של נחלת בנימין. אימא עוד זכתה לראות את ההצלחה, את המעבר לחנות בגורדון, אחר כך לשינקין. ברגע שחזרנו מיפן בפעם הראשונה הבנו שאחרים מתייחסים אלינו יותר ברצינות מאשר אנחנו מתייחסים לעצמנו, ומכיוון שבשינקין לא ממש עבדנו, כי החברים כל הזמן היו קופצים לבקר, החלטנו לפתוח מפעל בבת ים, משם הגיעו רוב העובדות שלנו. זאת הייתה נקודת הפריצה.

מאיר: בעלי והשותף שלי לעסק. נפגשנו במרכז תנועת המושבים. הוא היה האקס של אשתו של אחי. הכרתי אותו כ"מאיר של אביגיל", ולא זיהיתי אותו עד שהתפתחה בינינו שיחה על המדרגות, לשם הוא היה יוצא לעשן. הוא שאל אותי מה התוכניות שלי, ואמרתי שבדיוק באותו יום נרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה, כי חורף ועצוב ואין לי אהבה טובה. "אפשר להציע את עצמי?", הוא שאל, ואני עניתי מיד, "התקבלת". כשבאנו אליי הביתה אמרתי לשותפה שלי, זה האיש. היום יש לנו ילדה, יסמין, בת 25, שמנהלת את החנות החדשה במתחם התחנה בנווה צדק.

קבלה: אני חיה את החיים בצורה מקבלת וזורמת. איכשהו הנציג שלנו בארצות הברית התחיל להתקרב למרכז הקבלה, ושמעתי ממנו דברים מאוד חכמים. גדלתי בקיבוץ, ובית כנסת ראיתי בפעם הראשונה כשטסתי לפריז, אז הייתי מאוד רחוקה מהדת. כששמעתי את החוויות שלו התחלתי להיפתח לזה. הכרתי את איתן ואת אבנר, מהמרכז בדיזנגוף, ומאז אבנר מגיע אלינו הביתה ואנחנו מדברים על זוגיות ועל מהלכים בחיים. אני לא מתחזקת, אלא פותחת את עצמי לדברים. נוצר קשר עם המרכז בלוס אנג'לס, והתחלנו לייצר עבורם תכשיטים מיוחדים.

גלויות: יש לי אוסף גדול, והן המקור לדברים שאני עושה. אני מסתובבת בשוקי פשפשים ומוצאת אותן, ותמיד חוששת שחס וחלילה תפרוץ שריפה ויקרה להן משהו.

יום תרבות: מדי פעם אני ומאיר עושים הפסקה, לא הולכים לעבודה, רואים סרט טוב ומדברים על הכול.

אפייה: בקיבוץ הייתי העוזרת של האופה, והיא לימדה אותי את כל הסודות. הבית שלנו תמיד מלא בחברים, וכשהם באים אני מגישה להם את העוגות האלה עם תוספות שלי.

תפיסת עתיד: הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שעמום.