ז'אן פול גוטייה: "אני אוהב גברים - אבל מעריץ נשים"

למעצב ז'אן פול גוטייה ממש לא אכפת מה תגידו עליו. הוא רוצה להדהים ולהמם. עכשיו הוא מלביש גם את הבית ■ ראיון ל"ליידי גלובס"

אמביציית הפלטינה של ז'אן פול גוטייה בוערת כבר למעלה מ-40 שנות יצירה, ומתפשטת על מאות חנויות ברחבי העולם, ועתה אפשר לומר כמעט בכל תחומי הלייף סטייל. גוטייה, שאפילו לא למד אופנה, לא חלם על כזו הצלחה - "פשוט עשיתי את מה שאני אוהב לעשות, בלי חלומות ובלי אספירציות", הוא מספר בראיון בלעדי ל"ליידי גלובס".

לא מעניין אותו מה נכון, או איזו מגמה הולכת לכבוש את השוק. כבר כנער הוא החל לשרבט במחברתו עיצובים של בגדים ופנטזיות. הוא הקיא אותם היישר אל הדפים, בלי מסננים או פילטרים, בלי להתחשב במה יתפוס עכשיו ומה לא. שיטת העבודה הזאת היתה ונשארה סוד ההצלחה שלו. גם היום, כשהוא נושק ל-60, הוא עדיין מסרב להתחשב בטרנדים המתחלפים ובביקושים. הוא פשוט עושה מה שבא לו, והוא עושה את זה לא רע.

גוטייה הוא הכי לא אנדרסטייטמנט. העיצובים שיוצאים תחת ידו גדושים בפרטים, הוא לא פוחד משימוש בצבע, מעושר טקסטורות. ועם זאת, התוצר אף פעם לא מוגזם. הוא תמיד נכון ועכשווי.

כיאה לכל מעצב אופנה, גם הוא שולח זרועות לתחומים נוספים של לייף סטייל, ובימים אלה ממש משיק קולקציית רהיטים חדשה בעיצובו, כשיתוף-פעולה עם חברת Roche Bobois (לבית פיטרו הכט).

- מה ההבדל מבחינתך בין עיצוב בגדים לרהיטים?

"אני מאוד טוב בלהלביש, אני אוהב את זה. אז אני פשוט מלביש את הרהיטים, מלביש את הבית. ההשראות הן אותן השראות. את יכולה לזהות את המוטיבים שדומיננטיים בבגדים שלי גם על גבי הרהיטים שעיצבתי עכשיו ל-Roche Bobois, אם זה פסי המלחים שכל-כך מזוהים איתי, הפונפונים האדומים או הטאטו, הכול מגיע מאותו מקום. ההבדל היחיד הוא שבמהלך העבודה אני יכול לתקוע כמה סיכות שאני רוצה בספה והיא לא תתלונן, בעוד שעם דוגמנית שלא אכלה כל היום הסיפור הוא קצת שונה".

- מה יותר מרגש אותך - לפגוש ברחוב אישה שלובשת שמלה בעיצובך, או להיכנס לבית עם שידה או מראה בעיצובך?

"כשאני פוגש אנשים שלובשים או מרהטים את ביתם עם העיצובים שלי אני מתרגש כמו ילד, ולו רק בגלל שהם מבינים למה התכוונתי. זה לא משנה אם זו שמלה או כורסה. אם אנשים שילמו כסף בעבור הפריטים שלי, כנראה עשיתי משהו נכון".

- והבית שלך מרוהט בגוטייה?

"בבית יש לי אוסף של רהיטים וחפצים מכל העולם. אני מאוד אוהב להסתובב בעולם, לחוות אותו. ברגע שהקולקציה החדשה שלי תגיע לחנויות - בטח שאקח כמה רהיטים אליי הביתה".

- לחלק גדול מהפריטים בקולקציה מצורפים גלגלים קטנים שהופכים אותם לניידים. מאחורי זה מסתתרת אהבת נדודים, או שזה נעשה בשם הפרקטיות בלבד?

"גם השראה וגם פרקטיות. גם מוטרף וגם שימושי. במשך תקופות ארוכות בחיים מצאתי את עצמי מבלה הרבה זמן על מזוודות, עד שהן הפכו להיות חלק ממני, זאת הסיבה שהפכתי את המזוודה לשידה. איחדתי כמה מזוודות ביחד לכדי שידה אחת. לגבי הגלגלים, הם מאפשרים לשנות ולעצב את הבית מחדש שוב ושוב. אפשר בקלות לפתוח או לסגור את ראש המיטה או את הדלתות המתקפלות של ארון הבגדים, או לשנות לחלוטין את סדר הכריות של הספה ולשנות לה את הלוק לגמרי. הכול מודולרי, הכול בתזוזה ובשינוי מתמיד. נוודות היא בעצם אחת מההשראות לקולקציה".

- מטיוליך הרבים בעולם, איזו עיר הכי מסעירה אותך?

"פריז היא אהבתי הגדולה. נולדתי וגדלתי בעיר הזו, אני חי אותה ונושם אותה ומרגיש אותה בנימים שלי. היא כמו מאהבת. למרות שאני אוהב גברים, אני מעריץ נשים".

- יש מישהי שהיא בעיניך התגלמות הנשיות כולה? המאהבת המושלמת?

"קתרין דנב. היא גם אישה וגם מאוד צרפתייה. זה שילוב שאי-אפשר להתווכח איתו".

ומה דעתך על האישה מספר 1 בצרפת, קרלה ברוני, שמרבה ללבוש בעיקר דיור?

"גברת ברוני סרקוזי היא אישה יפה וחכמה, והיא לא צריכה עצות ממני לגבי סטייל. מה שהיא לא תלבש, היא תיראה מדהים".

חזה, מותניים וירכיים

ואפרופו מדהים, גוטייה בהחלט בעד. הוא מערבל באסתטיות מלאת גאונות כור היתוך של תרבויות, ג'נדרים וגזעים. כסימבול לליברליות ופלורליזם, הוא מותח שוב ושוב את הגבולות שתוחמים את בני האדם ואת מה שהם מייצגים מבחינתו, ומציג אותם בכאוס אקלקטי ועמוס. העיצובים שלו מבטאים ניואנסים וסמלים של תרבויות שונות, גדולות כקטנות. הוא מערבב אותם ביחד, ויוצר דומות מתוך השונות. זהו המסר המרכזי של גוטייה כתפיסת עולם.

"כולנו שונים, וכולנו דומים", הוא אומר. "כולנו ייחודיים, וכולנו ביחד סך אחד גדול. כל הקולות והצבעים צריכים להישמע, כי יחד הם יוצרים מקהלה הרמונית ומופלאה. כדי שהמקהלה תמשיך להדהד, כל אחד מאיתנו חייב להשמיע את הקול הכי צבעוני שהוא יכול להפיק מהאמת שלו".

האהבה שלו למין הגברי והערצתו לג'נדר הנשי ניכרת לכל אורך הקריירה שלו. בשנות ה-80 וה-90 הוא חולל מהפכונת כאשר הפך את ההלבשה התחתונה לעליונה וגרם לאלפי נשים ברחבי העולם ללבוש מחוכים וחזיות כפריט עליון, כששיא המגמה התנקז לתוך חזיית הקונוסים של מדונה במסע ההופעות העולמי שלה ב-1990, כשהצליחה לדקור בשפיץ שלה כל מדיה אפשרית. עד היום גוטייה טוען בראיונות עיתונאיים שהחזייה הזו היא הפריט הכי משמעותי שעיצב.

כדי להעצים ולהדגיש את החמוקיים הנשיים, גוטייה מרבה להשתמש בעיצוביו במחוכים ומחבר בין חליפות גבריות לבדי טול ובין ביריות לחליפה, תוך הדגשת השילוש הקדוש שלו: חזה, מותניים, ירכיים.

את הגברים הוא אוהב להלביש בחצאיות ארוכות, בעיקר שחורות או סקוטיות, מגמה שהוא פצח בה כבר בתחילת הקריירה שלו, בשנות ה-70. בהקשר הזה אי-אפשר שלא להזכיר את שמלת הניצחון שעיצב לדנה אינטרנשיונל לתחרות האירוויזיון ב-1998, עם ז'קט הנוצות האקסטרווגנטי שסנוור את כל אירופה בצבעי ירוק רעל ואדום אש.

את הטשטוש המגדרי המכוון של גוטייה אפשר למצוא גם בקו הסוודרים המפוספסים בסגנון מלחים, שהפך לחותמת עיצובית שלו, בעלת מראה נערי ורך. גם ריחות הבישום ובקבוקי הבושם לגברים מייצגים משהו הומו-ארוטי, שהגיע לשיאו בקו איפור שמיועד למין הגברי וכלל פודרה שקופה, עיפרון שחור ומסקרה (האיפור הגברי נחל כישלון חרוץ בשוק העולמי, בניגוד לבשמים שממשיכים לנסוק בטבלאות המכירות כבר קרוב לשני עשורים).

כשאני שואלת את גוטייה מה הדבר שהכי מעצבן אותו הוא עונה: "אני לא אוהב שאנשים בורחים ממה שהם, ממי שהם. בשנת 1993 עיצבתי קולקציה שכולה מעילים שחורים ארוכים, עם כובעים שחורים וציציות שיער ארוכות שהשתלשלו מתוכם. ההשראה שלי היתה היהודים החרדים שפגשתי ברחובות ניו-יורק. הטוטאליות שלהם, ההליכה עם מי שהם ומה שהם עד הסוף, זו עוצמה מבחינתי".

הוא הכי לא פוליטיקלי קורקט, ואין לו בעיה להסתובב בעליצות כבר שנים עם אות קין של "הילד הרע של עולם האופנה". אלא שגם ההתנהלות האישית שלו וגם עיצוביו מלאים בכל-כך הרבה חן וקריצה, שעם הזמן מסתבר שהילד הרע הוא לא באמת כל-כך רע - הוא סתם אוהב לעשות הרבה רעש.

בניגוד לרוב הקולגות שלו, הוא עושה שימוש נרחב בפרוות אמיתיות בקולקציות שלו, למרות העובדה שהוא סופג ביקורות בלתי פוסקות בנושא. הוא תמיד יבחר בדוגמנים בעלי מראה אנדרוגיני מתריס, ולעולם לא בפרזנטור עם מראה מסחרי. גם התצוגות שלו תמיד ילוו במשהו קיצוני שישבור את המוסכמות ויותיר את הפרות הקדושות מתבוססות בדמן.

בתצוגה שנערכה ביוני האחרון במסגרת שבוע אופנת הגברים בפריז, גוטייה בנה חמאם על הבמה ובו דוגמנים ערומים מסתבנים ומתנגבים בפתיינות הומו-ארוטית מרטיטה. במהלך התצוגה הוא אף העלה למסלול דוגמנים שלבשו חליפות קיציות מעוטרות בטקסטורות, והקהל, שהתבקש להרכיב את משקפי התלת ממד שחולקו לו, זכה לראות את הטקסטורות קופצות אליו מן המסלול.

גוטייה עיצב את התלבושות לסרטים "האלמנט החמישי" של לוק בסון ו"עיר הילדים האבודים" של ז'אן פייר ג'נט, שניהם שייכים לז'אנר המדע הבדיוני והפנטזיות. "בסופו של דבר", הוא אומר, "העתיד הכי מסקרן אותי. העתיד הרחוק. מעניין אותי איך הוא ייראה, מה יהיה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988