אין קץ לילדות

ילדים, ואני מרשה לעצמי לנקוט מידה לא זהירה של הכללה, מתקשים לסבול את המחשבה שגם ההורים שלהם נהנים מפעם לפעם מיחסי מין. אין זה משנה האם הילד בן 15 או 35, והאם ההורים שלו נשואים באושר או גרושים בעושר, התמונה של אמא מזדיינת - בין עם אבא שלך ובין עם אבא של מישהו אחר - היא תמונה שעונה היטב להגדרה הטלוויזיונית של "אכן תמונות קשות, יונית". מדובר כמובן בהקצנה, אבל היא באה להדגיש את העובדה שלילדים קשה לעכל את העובדה שההורים שלהם הם לא רק ההורים שלהם, אלא גם אנשים עם מערכת של רגשות, רצונות וצרכים שאינם קשורים כולם בילד שלהם או נובעים ממנו.

לעומר (עידו ברטל), שנחת אחרי שנה של טיול פוסט צבאי בדרום אמריקה, הייתה זו תובנה קשה מנשוא לגלות ועיתוי אומלל לעשות זאת. הוא הגיע ארצה בהפתעה יחד עם חברתו הארגנטינאית גבי (ענת מגן-שבו), והיה משוכנע שהבית, על תכולתו הפיזית והאנושית, ימתין כמו שהוא השאיר אותו כשהוא טס. מקסימום איזו כרית לא תהיה במקום שלה.

במקום זה הוא מגלה את מה שמגלה מי שבדרך-כלל מגיע בלי להודיע מראש, והוא שאף אחד לא חיכה לו. אבל לא רק את זה. עומר, לתדהמתו האגוצנטרית, מגלה שלא רק החיים שלו המשיכו, אלא גם אלה של אמא שלו מיכל (אסי לוי). גינת הנוי שהוא טיפח החליפה את זהותה בגינת ירק, החדר שלו הפך בית הארחה מאולתר למכרסמים מחלימים, וגולת הכותרת, אמא שלו פתאום גם של מישהו אחר. היא מאוהבת עד עמקי נשמתה במתי (דודו בן-זאב), וטרינר כריזמטי שרץ לכנסת בראשות מפלגה ירוקה, ומשקיעה בו ובמירוץ הפרלמנטרי שלו כל דקה פנויה, וגם לא מעט מהונה האישי, הלו היא הירושה של עומר.

עומר, שהגיע ארצה עם משימה, לא מצליח למצוא מקום בלוח הזמנים הצפוף של אמו המאוהבת שהוא "כבר לא מכיר יותר", ומכאן הוא מתחיל בכיפוף ידיים אגרסיבי למדי שמטרתו הוא למרר לאם את החיים החדשים שהיא רקחה בשנה האחרונה, ולהזכיר לה שהרבה לפני שהיא מתפנה להיות מיכל המאהבת היא צריכה למלא את חובתה להיות אמא של עומר.

אם באותה ההזדמנות היא גם תחתום על איזה צ'ק שמן שיחלץ אותו מצרות שאליהן הוא נקלע בדרום אמריקה, מה טוב.

דרמה ברוטב חמוץ מתוק

"אמא מאוהבת" מאת גורן אגמון ובבימויו של גלעד קמחי, מספקת הצצה רגעית אבל גם אפקטיבית למדי, לשניות המאכלסת את אישיותה של אמא באשר היא אמא, ומאירה זרקור מעורר מחשבה על מערכות היחסים המורכבות שבין הורים לבין ילדיהם המתבגרים. היא עושה זאת תוך בישול סיר לחץ מוגזם למדי של סיטואציות המתנגשות זו בזו בפרק זמן קצר מאוד, אבל באותה הנשימה גם לא מוגזם מדי באופן שישמוט את הקרקע מאמינותה. התוצאה היא הצגה פשוטה, קצבית ומהנה, שמצליחה אפילו לגעת פה ושם.

מעבר לאסי לוי שנקרעת נפלא בין העולמות בדמות האם המאוהבת והמתוסכלת, ולעידו ברטל שמיטיב לגלם את דמות הבן שמשוכנע שהשמש זורחת לו אתם יודעים מהיכן, דווקא דמויות המשנה הן שמרימות את ההצגה מן הבמה הסטטית שעוצבה לה ומהסכנה לגלוש יתר על המידה אל מחוזות הקיטש. אחת היא ענת מגן-שבו המצוינת בדמות החברה, שבמבטא "דרון אמריקאי" מצליחה להעלות חיוך בקהל פחות או יותר בכל רגע שבו היא נמצאת על הבמה. וגם בכמה רגעים שהיא לא על הבמה, אבל גניחותיה נשמעות למרחוק.

שניים נוספים, ומי שאחראים במידה רבה על הפיכתה של ההצגה למעוררת הזדהות הם הסבא והסבתא - פנחס והילדה, בגילומם המדויק של אילן דר ומרים זוהר. מעבר לכך שמדובר בדמויות משעשעות לצפייה, עם כל הג'סטות המתבקשות מהסבתא השתלטנית ומן הסבא שלא שם קצוץ, מדובר במינון נכון מן התבלין המוסיף את קורטוב ההמשכיות הנחוץ לדרמה משפחתית ברוטב חמוץ מתוק. והרי גם מיכל היא ילדה של מישהו, וגם היא, כשיש בעיה, פונה להוריה שנמתחים דום לקול זעקת הבת, ועולם כמנהגו נוהג.

"אמא מאוהבת", מאת: גורן אגמון, בימוי: גלעד קמחי, תיאטרון בית ליסין