אהוד ברק בדרך לליכוד

"המודל העסקי" של אהוד ברק הוא, כך נראה, משה דיין. הדמיון בין דרכם של השניים הולך ומתעצם. כמו ברק, גם דיין היה אמן הבריחה מאחריות, גם כאשר היה מדובר במחדל הנורא של מלחמת יום הכיפורים.

דיין היה אז מר ביטחון, האיש שעם ישראל האמין ובטח בו. כאשר קרה הרע ביותר, דיין הצליח לצאת מזה באדיבותה של ועדת אגרנט, שהחליטה לא לעסוק באחריות הדרג המדיני (דיין היה אז שר הביטחון). היום מתייחס הציבור אל ברק כאיש הביטחון שלנו, ולא משנה מה באמת קורה.

בסופו של יום נאלצה מפלגת העבודה דאז, אחרי לחץ ציבורי מאסיבי, להביא את דיין (ואת גולדה) להתפטרות. היה נדמה שסוף סוף הגיע דיין לסוף דרכו בפוליטיקה הישראלית, אבל כידוע זה לא קרה. מי שהחזיר את דיין אל לב החיים הממשלתיים היה ראש הממשלה מנחם בגין, שמינה את דיין לשר החוץ.

כמו דיין, גם ברק לא שם על מפלגתו ובז לחבריה; כמו דיין, הוא עושה מה שבא לו, בין שזה תואם את עמדות מפלגתו ובין שלא. שלא כמו דיין, שאף פעם לא זכה בראשות מפלגתו, ברק הוביל את מפלגתו בבחירות לשפל של 13 מנדטים; וכמו דיין, גם את המכה המשפילה והכואבת הזאת הוא שרד. כמו דיין, משקלו של ברק בממשלה נקבע לא על ידי גודל מפלגתו, אלא על ידי מנהיג המפלגה היריבה שהוא ראש הממשלה; כמו דיין, גם ברק נקרא אל דגל הליכוד כדי להעניק לממשלה צביון קצת פחות ימני. בלי בגין דיין היה כלום. בלי נתניהו ברק אינו קיים.

מי שעוקב אחר דבריו של ברק, ובעיקר מעשיו בעת האחרונה, יכול לגלות בהם כיוון שדיין לא הגיע אליו, אולי בגלל קוצר ימיו. דיין אף פעם לא הצטרף לליכוד, ואילו ברק נראה ונשמע בדרך לשם. ברק מבין שהוא במפלגתו גמר. נכון שה"מורדים" הם בינתיים כאלה רק בשם, אבל ברור לכל שמעמדו במפלגה נמצא בשפל. למרות זאת הוא לא מנסה לרצות את חברי המפלגה, אדרבא - הוא נוקט שוב ושוב עמדות ליכודיות מובהקות. ברק, יש להניח, מבין שגם המפלגה שלו נמצאת בדרכה להיעלם לגמרי, או להישאר זעירה.

יש לברק יחסי עבודה מצוינים עם נתניהו. הם מבוססים על כך שהוא לא יעשה דבר העלול להביך את ראש הממשלה, וודאי לא להזיק לו. כשנתניהו חושב על הבחירות הבאות, הוא בוודאי יכול לראות את נתניהו-ברק כצוות שיביא ניצחון, אולי אפילו ניצחון גדול. השאלה המעניינת היא מתי זה יקרה. כמו ברוב המקרים מהסוג הזה, מה שחסר זו אמתלה טובה לביצוע הצעד הזה, משהו שייראה כאילו זה נעשה "למען העם והמדינה". ומציאת אמתלה, כידוע, היא הדבר הכי קל לפוליטיקאים.