עובדי מכתשים מעדיפים "ריכוזיות"

לא פשוט להיות היום נוחי דנקנר. מצד אחד אנו הופכים אותו לסמל הריכוזיות במשק, ומאידך מביעים חשש כבד שמא ימכור את מכתשים אגן לחברה מסין. 1,400 עובדים עלולים ללכת הביתה במקרה כזה, 1,400 משפחות שעלולות לאבד הכנסה גבוהה מהממוצע.

מנהלי הקמפיין סביב הריכוזיות אמורים לשמוח אם דנקנר ימכור את אחת מהחברות שלו, אבל אם הרוכשת מגיעה מסין - זה קצת מקלקל את התיאוריה. כי בתיאוריה, אם דנקנר הטייקון נפרד מהחזקה אחת או שתיים יצוץ דויד אחד, או אולי איזה יוסי - לא טייקונים ואפילו לא קרובי משפחה של סמי עופר. הם, האלמונים, ירכשו את החברה, יצמצמו את הריכוזיות ויחזקו את התחרות.

והנה, המציאות קצת יותר מורכבת. לדויד ויוסי אין 2.7 מיליארד דולר בכיס (או חברים טובים בבנק), אז את מכתשים אגן יכולים לקנות או טייקון ישראלי או טייקון בינלאומי. אם יצחק תשובה יקנה את החברה יצעקו "ריכוזיות", אבל אם מיליארדר מלונדון יקנה אותה, העסקה תקבל טעם סקסי בעיתונות הכלכלית.

סין, מה לעשות, היא לא לונדון.

ומה חושבים העובדים? את העובדים הריכוזיות לא מעניינת - הם רוצים לשמור את המפעלים בארץ. הם צריכים לקבוע "תג מחיר" לפני כל עסקה שעלולה לערער על ביטחונם התעסוקתי, קל וחומר בעסקה עם הסינים. ברורים להם פערי השכר בין ישראל לסין, והעתקת המפעלים למזרח בעסקה כזאת היא רק שאלה של זמן. לכן, כבר עכשיו הם מאותתים לנוחי דנקנר שיחשוב פעמיים לפני שהוא הולך להרפתקה כזאת.

יהיה גורף מדי לומר שהעובדים צריכים להעדיף משק ריכוזי או ריכוזי לכאורה, וזו בטח לא הערכה מבוססת מחקר, אבל אם עובדי מכתשים צריכים לבחור עכשיו בין נוחי דנקנר לחברה הממשלתית מסין - התשובה נראית ברורה למדי.

הקמפיין להעלאת שכר המינימום

מחשבה קטנה לסיום: מתי עיתון כלכלי, אולי כזה שמתגאה בכך שאינו בשליטת בעל הון (אלא סתם מו"ל עם ממון), יפתח בקמפיין להעלאת שכר המינימום? זה נכון ומוצדק הרבה יותר מכל קמפיין אחר, אבל כנראה טבעו של המו"ל עם הממון אינו שונה מזה של בעל ההון.