"יש לי הרגשה שאין מוספים ספרותיים"

המשוררת שרון אס, שתוציא בקרוב את ספרה "האוריום", משווה את אבות ישורון למשורר שכתב את ספר קהלת, מסבירה למה הייתה מצנזרת מתוכנית הלימודים ספרים החביבים על חברי כנסת, ומגלה לאיזה מוסף ספרותי היא מתגעגעת במיוחד

שרון אס, 43, משוררת ישראלית ומנחת סדנאות שירה. בעלת תואר שני בלימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב ומלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. אס מתגוררת בתל-אביב עם בת זוגה ד"ר עמליה זיו מהחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, ולשתיים ילד אחד. מספריה: "אם ההר נעלמה", תג-הליקון, 1997; "הזר ואשת החול", הקיבוץ המאוחד, 2001; "נתיני השמש", הקיבוץ המאוחד, 2005. ספרה החדש, "האוריום", ייצא בקרוב בהוצאת "מוסד ביאליק". שרון אס תשתתף בפסטיבל השירה הבינלאומי "שער", שיתקיים בסוף השבוע הקרוב בתיאטרון הערבי עברי ביפו ובסינמטק תל-אביב.

איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד?

"קפה 'שיין' בתל-אביב, שנמצא ברחוב שלמה המלך פינת פרישמן. יש שם אור נעים. מוזיקה לא מעצבנת. אוכל טעים והגון. מניחים לך לנפשך ומוכנים לשוחח איתך, תלוי איזו רוח נושבת. ובעיקר, כמו חליפת ג'ינס, מבוקר עד ערב זה מקום מתקבל על הדעת - בין אם זה קפה ראשון, ארוחת צהרים או צ'ייסר בחצות".

מהם חמשת הספרים העבריים הזכורים לך ביותר לטובה?

"'אהבה' של אהרן שבתאי, שני ספריו האחרונים של אבות ישורון 'אדן מנחה' ו'אין לי עכשיו', 'שירה' של עגנון, 'זכרונות זאולוג עברי' של ישראל אהרוני - לא, לא זה הבשלן עם הצמה - אהרוני, שהיה חוקר נוסע מבית חרדי, שבמחצית הראשונה של המאה ה-20 סייר במזרח התיכון, חקר את בעלי החיים שחיו כאן ותיעד אותם, רגע לפני שנכחדו מהעולם . וגם 'מחשבות מיותרות של גברת', ספר מסות של נורית זרחי ו'ברזניץ' של חיים לפיד, שלפיו נעשה סרט הקולנוע 'החשוד האחרון'".

מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"שיקספיר. כל שנה יוצא ספר על חייו, מעניין יותר, מלומד יותר, שמודה: אנחנו לא יודעים עליו כמעט דבר. וגם לא ממש על שאר האליזבטנים, בעצם. שיקספיר הגיע לזיקוק המקסימלי ביצירתו, הוא אנונימי לגמרי בה. הייתי שמחה לשמוע אותו משוחח עם מישהו ממיודעיו, אולי על הסונטות שלו או על איזו הפקה של אחד מהמחזות שלו, לא משנה. הייתי רוצה להיות בקרבה גופנית למי שבמידה רבה שוטט על הגבול הלא-מושג של שירה גדולה, כלומר, של הפוטנציאל האנושי".

מיהם הסופרים/המשוררים האהובים עליך ביותר?

"אבות ישורון, לטעמי, הוא משורר ששווה בעוצמתו למשורר שכתב את ספר קהלת. אהרן שבתאי, השוטה הגדול של הארוס. קלריס ליספקטור הברזילאית, שנולדה באוקראינה למשפחה יהודית והפכה לאחת הסופרות החשובות של ברזיל. שני ספרים שלה תורגמו בידי מרים טבעון לעברית ויצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אושר סמוי ו'קשרי משפחה: שעת הכוכב'.

וו*לאס סטיבנס, מבכירי המשוררים האמריקנים, שרק ספר אחד שלו - 'האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים' - ראה אור בעברית, בהוצאת 'כתר' ב-1985. ג'ורי גראהם, משוררת ניו-יורקית בת 60, זוכת פרס פוליצר. אמילי דיקנסון, בת המאה ה-19, שפרסמה בחייה רק שבעה שירים. אינגבורג באכמן, משוררת וסופרת אוסטרית, שנולדה, כתבה ומתה במאה ה-20, והייתה חברת קבוצת ה-47 שבה היו גם גינטר גראס ופאול צלאן. דנטה אלגיירי, שקספיר. די. מספיק".

את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד, מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלכי?

"תלוי בעיר. אבל אם באמת עיר זרה ומוזרה לחלוטין, הייתי מתחילה ממוזיאון - שם יהיו גם בית קפה וגם חנות ספרים".

מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי-עת ספרותיים?

"רוב הזמן יש לי הרגשה שאין מוספים ספרותיים בארץ. מה שאומר שאני ממעטת לפרסם בשנים האחרונות במגוון של כתבי עת ומוספים. אני מחכה תמיד ל'חדרים' ומתעניינת באנתולוגיות של 'הליקון', שמקפידות לתרגם משוררים זרים לא מוכרים ולתת במה לקולות חדשים".

מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"אין לי מושג. זו שאלה נודניקית במיוחד. בעניין ההשראה אפשר לומר חצי אמת ועדין לומר משהו. אבל לימוד ספרות, לימוד העונג המסוכן של כוחות השפה שנוכחים בעוצמתם המזוקקת ביותר בספרות היפה, הוא עניין רציני ואינו בלתי תלוי בזמן. אם מצנזרים ספר היסטוריה כי יש בו שני נרטיבים מתחרים, זה הציוני וזה הפלסטיני, ובכך אומרים שאין בנו, או בבני הנוער, לא אומץ ולא גמישות להכלה של מתח כפול, וגם שאין לנו כל עניין להפוך אותם לקהילה מפותחת, אז אין לי מושג מה יש לעשות בתנאים כאלו לנוכח טקסטים ספרותיים, שתובעים יושר ותום לב ותעוזה הרבה יותר מרחיקי לכת. אולי הייתי מתחילה בכך שהייתי נמנעת ללמד את מה שרוב חברי הכנסת או ועדות החינוך למיניהם מסוגלים לקרוא וליהנות ממנו".

כיצד נולד ונכתב ספרך האחרון?

"זו אינה התחמקות, אלא האמת, שאין לי מושג כיצד נכתב והיכן ספרי האחרון, 'האוריום', שייצא בקרוב בהוצאת 'מוסד ביאליק'. מאז שהפכתי לאם, הלבדיות (בדידות אוטונומית במלים אחרות), שהיא דבר הכרחי לקיום ובוודאי לכתיבה, אפשרית רק באופן מקוטע ושסוע. וכשזה קורה, כמו שחלומות הלילה לא נחלמים גם האני הער שלי לא לגמרי ער. אני כותבת בממד שהוא חסר זמן וחסר חלל, כי גם אין לי חדר עבודה.

"הספר נכתב בטלאים אבל מכיוון שבאופן בסיסי אני אדם מיתי, אדם שחשוב לו ההיקף, יש פיגום חזק שאותו אני בלית ברירה מפרקת ומרכיבה שוב ושוב ושוב".

איפה את מתגוררת, ומדוע דווקא שם?

"ליד כיכר רבין. יש לי עץ בחלון. הוא הסיבה המיידית לבחירת הדירה המסוימת. ותל-אביב היא עיר נהדרת לאדם כמוני שלא אוהב במיוחד לצאת מהבית: המולת החיים והים מלאי הבטחות 'החיים האמיתיים'; ואי המימוש המתמיד של אותו 'חוץ' מאפשר לי לגמרי בנחת וללא חרדה להישאר בבית".

תני לי ציטוט מספר כלשהו שזכור לך במיוחד.

"מפני שאני, שמעצמי השגתי רק להכניע את עצמי לעצמי, כי אני כל-כך קשוחת לב מעצמי - אני רציתי לפצות את עצמי על עצמי בארץ אלימה פחות ממני" (קלריס ליספקטור, מתוך הסיפור מחילה לאלוהים מתוך הספר 'אושר סמוי', הספרייה החדשה, תרגום מרים טבעון)".

למה את מתגעגעת?

"לשמונה שעות רצופות של שנת לילה".

צרו איתנו קשר *5988