העסק הפרטי של יהודה זיסאפל

צריך לשפשף טוב את העיניים ולקרוא בעיון את הראיון הקצר שפורסם השבוע ב"ידיעות אחרונות" עם יהודה זיסאפל. "מה לגבי רדוור?" נשאל זיסאפל, שלא היסס לענות כי "זה עניין פרטי". פליטת פה? משאלת לב? קשה להגיד. אבל אם בוחנים את התנהגותה של משפחת זיסאפל בחברות הציבוריות בהן היא שולטת לאורך השנים, הרי שהמונח "פליטת פה פרוידיאנית" - כלומר הצפה מקרית לכאורה של התת מודע - מגדיר היטב את המצב.

האחים יהודה וזוהר זיסאפל מחזיקים בשיעור ניכר מחברות הטכנולוגיה הציבוריות שהתבגרו בקבוצת רד - רדוור (23%), רדוויז'ן (25%), רדקום (35%) ואחרות, כאשר חלק גדול מההחלטות לגבי עתיד החברה נסגר בתוך הבית. במשך השנים עמדו החלטות הרות גורל על שולחן הדירקטוריון, וחלקן הקטן בלבד נגלה לעיני הציבור. חלקן הגדול, מן הסתם, נשאר בין כותלי חדרי הישיבות, ובכל מקרה רחוק מציבור המשקיעים.

המנטליות של וול-סטריט היא שהדירקטוריון אמון על ההחלטות, כאשר טובת בעלי המניות לנגד עיניו. אבל האם אכן יודעים הזיסאפלים לקבל את ההחלטות הטובות לבעלי המניות מן הציבור? בראיון שנתן זוהר זיסאפל ל"גלובס" בתחילת 2007, הוא נשאל האם יש איזו עסקה שסירבו לה והוא מצטער. "יש כזו, אבל אני באמת לא יכול לדבר על זה", השיב.

אינטואיטיבית, הוא התכוון להצעות שקיבלה רדוור מ-3Com, סיסקו, ג'וניפר ואולי גם אחרות, למכירתה לפי שווי שנע בין חצי מיליארד ל-1 מיליארד דולר. בכל אחת מההצעות האלו הייתה מעורבת פרמיה משמעותית מעל למחיר החברה בשוק ההון, ובכל זאת, משפחת זיסאפל סירבה.

זוהר הצטער באותו הראיון גם על עסקה שכן בוצעה - מיזוג לננט ומאדג' ב-1995. במבט ראשון נראה אז כי האחים זיסאפל עשו עסקה מצוינת. זמן קצר לאחר מכן התברר כי המיזוג לא הצליח להציף שווי, וכי אילו לננט לא הייתה נרכשת, המשקיעים היו עשויים להפיק ממנה הרבה יותר. כך, שההחלטות שקיבלו האחים זיסאפל לאורך השנים לא היו תמיד הטובות ביותר.

אז נכון, אין כל דרך פרקטית לגרום לדירקטוריון לחשוף מידע קריטי בפני הציבור מבלי שהחברה תיפגע. מה שכן ניתן לדרוש מהמשפחה הוא, לכבד את הציבור שמלווה אותה לאורך הדרך. כאשר זיסאפל מרשה לעצמו להתבטא כך, אל תתפלאו אם בקרוב יגיע המשקיע האקטיביסט שייעזר בערכאות משפטיות כדי לתבוע הסברים על התנהלות החברה מול הפרסומים על מכירה פוטנציאלית בפרמיה מרשימה.