מה אכלו הדינוזאורים המלכותיים? גם אחד את השני

דינוזאורים קניבלים - אין זה שמה של להקת רוק כבד חדשה, אלא תופעה נפוצה בעולם הפרה-היסטורי. מחקר חדש מעלה את הסברה כי מי שנחשב ל"מלך הדינוזאורים", טירנוזאורוס רקס, היה אוכל, בין יתר מנות הבופה שלו, גם טירנוזאורים אחרים.

הממצא התגלה בטעות, כשניק לונגריץ', חוקר מאוניברסיטת ייל, נבר בין מאובני עצמות של דינוזאורים וגילה עצם של טי רקס ועליה סימני שיניים. לפי גודל השיניים והמיקום בו נמצאה העצם במקור, לא נותר לו אלא להסיק שמדובר בנשיכה של טי רקס נוסף. "הוא היה אוכל הבשר הגדול היחיד בצפון-מערב אמריקה באותו הזמן", מסביר החוקר.

לונגריץ' ניגש לחפש טי רקס נוספים עם סימני שיניים, וגילה ב-20 אוספים שלוש עצמות עם נשיכות דומות. "לפי שיעור העצמות הנשוכות בין אלה שנמצאו, נראה שזה אפילו היה די נפוץ", הוא אומר.

חוקרים מומחים לתחום טוענים כי לא ייתכן שאלה הן נשיכות קרב. נשיכות בעומקים כאלה מתקבלות רק כשחיה אחת אוכלת את הבשר על העצם של חיה אחרת. עם זאת, לא ידוע אם הדינוזאורים אכלו את הקולגות שלהם אחרי מותם, או הרגו אותם כדי לאכלם. "גם קרניבורים גדולים בני זמננו אוכלים לעיתים את בני מינם אחרי שניצחו אותם בקרב", אומר לונגריץ'. "זו דרך יעילה ביותר לגבור על היריב ובו זמנית להשיג משהו לאכול".

עד היום לא היה ידוע הרבה על מנהגי האכילה של הטי רקס, וחשיפת הקניבליזם שלהם היא רמז משמעותי להתנהלותם. על-פי הערכות, החיות הללו לא הסתובבו בלהקות, אלא לבדם. "בגלל גודלם היחסי לעומת יתר הזנים בסביבה, סביר להניח שהאופן שבו הם צדו ואכלו היה שונה משל זנים מודרניים, אך עדיין לא ידוע על כך מספיק", אומר לונגריץ'.

קניבלים גם במאה ה-21

קניבליזם נחשב אצל בני האדם לאחד השפלים שבמעשים. בכל זאת, יש קניבלים בין בני האדם, ובין החיות ישנן לא מעט שאוכלות לא רק את בני מינן, אלא אפילו את בני משפחתן. עד כדי כך משונה העולם שבתוכו אנחנו חיים.

בקרב בני האדם, הקניבליזם היה נפוץ למדי אפילו עד האלף האחרון, והוא שימש לצרכים רבים ומגוונים, החל מדרך להראות עליונות על אויבים, ועד חלק מפולחן האבל, במסגרתו נלעס בשרו של המת כדי לצרור את זכרו בתוך החיים.

נראה כי עד המאות ה-19 וה-20, הקניבליזם היה נפוץ למדי בעיקר באיי האוקיאנוס השקט, אם כי ישנו גם החשד כי סיפורים אלה הוגזמו קשות על-ידי הכובשים מן המערב כדי להדגיש את העליונות המוסרית' שלהם.

עם זאת, יש עדויות לכך שאפילו במאה שלנו, קניבליזם היה חלק מהליך נטילת השלל בקרב, בעיקר בקונגו ובליבריה. חוקר בשם פול רפאל יצא למסע לחיפוש קניבלים בני זמננו ושב בשלמותו כדי לתאר את מסעותיו בספרו "בין קניבלים".

רפאל ביקר בגינאה החדשה, שם פגש בשבט הקורוואי, שרוב חבריו מעולם לא יצאו מן הג'ונגל. כמה מהם הודו שהרגו ואכלו את בני שבטם שלדבריהם הפכו למכשפים מסוכנים. כמו-כן, ביקר את שבט אגהורי בהודו, שם סופר לו על אכילת גופות לצורכי פולחן. מוכרים גם הסיפורים על יחידים גם בעולם המערבי שמוקסמים מהרעיון של קניבליזם, אפילו עד כדי ביצוע. בחברה שלנו יחידים אלה מוגדרים כמטורפים.

בממלכת החי התגלתה הנטייה לקניבליזם אצל אבות ממשפחת דגי הצינור (Pipefish), קרוב משפחה של סוסון הים. כמו בן דודו הסוסון, גם אצל דג הצינור האב הוא זה שנכנס להריון ומוליד את הילדים, מלבד אלה שנעלמים באופן מסתורי במהלך תקופת העוברות. מתברר, שכדי להאכיל חלק מהעוברים ואת עצמו, יונק האב אבות מזון חיוניים מגופם של העוברים האחרים.

דג אחר בשם Telmatherina Sarasinorum אוכל דווקא משום שאינו נכנס להריון. מחקרים מצאו כי בקרב דגים אלה, הנקבות מעולם לא אכלו את ילדיהם והזכרים עשו זאת רק בלהקות שבהן בוגדנות נקבית הייתה נפוצה. נראה כי הזכרים לא היו בטוחים שהם אמנם אבותיהם החוקיים של הדגיגים, והעדיפו לאכול אותם מתוך תחרותיות.

סיפורים על עכבישות האוכלות את בעליהן הם פולקלור מוכר. מחקרים ניסו לבחון אילו מינים של עכביש הגברים נאכלים ואילו לא, ולבסוף הוחלט כי ככל שהזכרים קטנים לעומת הנקבות, סביר שייאכלו - כי קל יותר לתפוס אותם.