כבר לא על האולימפיה

קיית מוס יודעת בעבור מי להשתרע בתצלום חזיתי לעטיפת אלבום. בשנות ה-70, עוד לפני שהפועל "סטיילינג" השתלט על תעשיית המוזיקה, בריאן פרי, כסולן רוקסי מיוזיק ובאלבומיו כעצמאי, הציג סגנון וליטוש מושלמים. הן באריזה המוזיקלית המוקפדת לעילא, והן בעטיפות האלבומים, שחלקן הציגו את הבלורית והחליפות המסוגננות שלו עצמו וחלקן התהדרו בנערות יפות תואר ומעורטלות חלקית.

פרי חבק נערות זוהר כמו אמנדה ליר וג'רי הול בתקופת טרום מיק ג'אגר שלה, וביחד עם הגשתו הקולית, הזמר היחיד באיים הבריטיים שקולו אכן ראוי לתואר "קטיפתי", פרי הציע תפירת עילית של פופ אנין. הניסיוניות הראשונית של רוקסי מיוזיק התחלפה בלהיטי רדיו מנצחים, אבל בשנות ה-80 וה-90 הקריירה שלו התאפיינה בכך שככל שאיכות כתיבת השירים ירדה כך עלו מספר ערוצי ההקלטה שהוא ומפיקיו גדשו בשלל נגנים וקישוטים אולפניים. אלבומו החדש והראשון מזה שמונה שנים עם שירים חדשים, בא בעקבות תקליט חיוור שהוקדש לחידושים חלשים לשירי בוב דילן. ו"אולימפיה" מלמד שלטוב ולרע פרי חוזר בדיוק למקום שבו עזב את התודעה הציבורית.

מקיף את עצמו באינספור אורחים. פרי

בהאזנות ראשונות שפע המידע הצלילי כמעט ומסתיר את השירים עצמם, ונדמה שפרי פשוט מכור לשפע הזה. קשה לחשוב על עוד אמן מחוץ לתרבות ההיפ-הופ שכה נהנה להקיף עצמו בשלל אורחים באולפן. לדוגמה, יש באלבום לא פחות מארבעה נגני גיטרה עילאיים, מפיל מנזנרה בוגר רוקסי ודיויד גילמור מפינק פלויד, עבור לנייל רוג'רס הכביר מ"שיק" וג'וני גרינווד מרדיוהד. ולא פחות משלושה בסיסטים ענקים - מרקוס מילר מהג'אז ופלי מהרד הוט צ'ילי פפרז ומאני מהסטון רוזז ופריימאל סקרים.

הוצאה לפועל של כריזמה גברית

מה עושים עם אנשים כה מוכשרים וכה שונים זה מזה? פרי מקליט את כולם, ובמקום לערוך ולבחור, פשוט משאיר כמעט הכול. וכך התוצאה מזכירה הפקות ענק משנות ה-80 של הפופ, עם הקוקאין והתנפחות תקציבי וערוצי ההקלטות. פרי גם רענן את עצמו עם שותפים לכתיבה כמו גרוב ארמדה וסיזר סיסטרז, אבל הדבר שהכי חסר כאן הם שירים הגונים. ואת השניים הכי טובים פרי לא ממש מרים. אלו חידושים ל"שיר לסירנה" הנשגב של טים באקלי, ול"בלי שם, בלי פנים, בלי מספר" של להקת טראפיק.

פרי לוקח אותם לסיבוב בלימוזינה שלו, והספות רכות, והאלכוהול מעולה, והמארחות מעלפות, אבל אין שם מאום מהתשוקה, מהכמיהה, מהייסורים שהיו בשירים המקוריים. והקול של פרי אינו כשהיה - הוא כבר חסר מהעומק, וברגעים רבים פרי שר עם המון אוויר ועל סף לחישה משום שאין מה לעשות, והוא איבד מהעוצמה עם הגיל.

זה דווקא לא ממש מפריע. גם משום שההפקה כן מתחשבת בקולו ועוטפת אותו בעדנה, ובעיקר מפני שפרי, והלוואי שיישאר כזה עוד עשרות שנים, הוא פשוט מגיש שירים עתיר בשארם. מומחה גדול להוצאה לפועל של כריזמה גברית פתיינית במקסימום איפוק. נוסף למר מנזנרה, כל חברי רוקסי מיוזיק המקורית מנגנים כאן, כולל, לראשונה, בריאן אינו שהיה הראשון לעזוב ושהפך, בין השאר, למפיק הבריטי הדגול ביותר לאחר ג'ורג' מרטין, עם עבודותיו, בין היתר, לדיוויד בואי ויו 2 וטוקינג הדז.

פרי מספר שהחברים ביחסים טובים, למרות שאינו צופה הקלטות איחוד של רוקסי, גם אם ייצאו מדי פעם להופעות. בקצב העבודה הזה סביר שפרי, 65, אינו ממהר לתחיות יצירתיות כאלו שידעו קולגות כמו דילן או ניל יאנג בשנותיהם המאוחרות. "אולימפיה" הוא אלבום מאד שולי בתולדות התרבות, אבל סביר שלאוהדי פרי יספק איזו נחת, חצי נוסטלגית וחצי אירונית. זו העבודה הכי טובה של פרי באלף הנוכחי, ולמי שמוכן לוותר על שירים מצוינים וחושק במנות שופעות של סטייל, "אולימפיה" הוא צעצוע נכון לאוזן בסתיו הקרוב.

הדור הבא

בנו של פרי, טארה, מתופף בלהקת ההופעות הנוכחית של אביו. צאצאים מוזיקאים של ענקי פופ כבר הכרנו בשפע, אבל נדמה שקוקו סאמנר, שפועלת תחת הכותרת הקבוצתית I blame coco תהיה מהמצליחים ביותר מביניהם ברמה המסחרית. היא בת 20, לאמה קוראים טרודי סטיילר והיא מפיקה ובימאית, וכשגורדון אביה יוצא מהבית רוב האנושות פונה אליו בשם "סטינג". ובעוד רבים מהבנים של, למשל כל צאצאי הביטלס, די חמקו מריצה אל עין הציבור, קוקו חמושה באמביציה, וכל שיר שלה מתפקע מהתשוקה להיות ללהיט, והיא גם עושה את חלקם ממש טוב.

הפתעה מרעננת. סאמנר

היא חמושה לא רק בשושלת, אלא גם במראה טבעי של כוכבת פופ, וחלק ניכר מהשירים שנכתבו בעיקר עם חבורת המפיקים שטיפלו בה, מעידים על חוש פופי מפותח ובריא. קוקו, ששמה מלידה אליוט פולינה, גם שרה היטב, עם הגיה וסוג של סמיכות קולית שמזכירים את אלו של אביה. משהו באופן שבו חלל הפה משמש כתיבת התהודה שלהם מאפיין הן את הצליל של סאמנר הגבר והן את זה של ביתו. היא הוחתמה על חוזה הקלטות כבר לפני שלוש שנים, ואת האלבום עשתה בעיקר בשבדיה עם המפיק קלאס אהלונד שהשנה היה אחראי גם לשני אלבומים מצוינים של רובין, שמתארחת בשיר שמזכיר את הקיור של ראשית שנות ה-80.

זה אלבום אייטיזי כמעט למהדרין, אבל אהלונד מביא אסתטיקה שקרובה יותר למינימליזם המודרני של רובין מאשר לקריצות היותר פשטניות לאייטיז שפשו לאחרונה. Please Rewind מזכיר במשהו את הכתיבה הראשונית של סטינג באלבום הבכורה של פוליס, אבל אם משהו חסר לי כאן זה בעיקר יתר מובחנות סגנונית של קוקו סאמנר. מובחנות וייחודיות שללא ספק תצמיח עם השנים. על החידוש לשיר של ניל יאנג, הדומה מדי לזה שעשו סנט אטיין בעבר, היה צריך לוותר. אבל קשה לטעות: אלבום הבכורה הזה אכן משיק קריירה של כוכבת פופ חדשה.