מטר פה ומטר שם בחופש הביטוי

אי-אפשר להבין הרבה מפסק הדין שניתן בעתירת הימין הקיצוני לגבי מיקום ומועד ההפגנה באום אל-פאחם. קצר מאוד פסק הדין הזה, שניתן לפני כ-3 חודשים, וזו לשונו: "בעקבות המלצתנו הגיעו הצדדים (העותרים והמדינה) להסכמה, לפיה יינתן רישיון לאסיפה שתיערך על-ידי העותרים כ-50 מטר צפונית לנקודה הקיצונית שאליה הגיעה התהלוכה שנערכה ביום 24.3.09 בתחומה של אום אל-פאחם. עוד הוסכם כי האסיפה תיערך זמן קצר לאחר חגי תשרי, כמובן לאחר תיאום מראש של המועד".

התוצאות ידועות: הפגנת הימין אמנם לא היתה ארוכה, אבל בכל זאת הושלכו אבנים לרוב, היו רימוני גז וכל הדברים הנלווים לכך, שני שוטרים נפצעו - קל, למרבה המזל, וגם חבר כנסת מבל"ד. במישור התחבורתי הכביש נחסם לתנועה לכמה שעות, וכ-1,000 שוטרים היו נוכחים במקום כדי לאבטח את המפגינים.

מחיר הדמוקרטיה וחופש הביטוי, קוראים לאירועים כאלה, והמחיר במקרים כאלה יכול להיות הרבה יותר חמור. האמנם חופש הביטוי מצדיק מתן אפשרות לקיים הפגנות כאלה? כלומר, הפגנות שמלכתחילה ברור שנועדו להעביר מסר באמצעות פרובוקציה?

אין חולקים על כך שאותו מסר אפשר היה להעביר בצורות ובמקומות אחרים. אבל העותרים במקרים כאלה, וגם בנושא הזה, טוענים כי הדמוקרטיה וחופש הביטוי מעניקים להם זכות להפגין בכל מקום הנמצא בריבונות המדינה, וכי אסור להירתע מפני אזהרות על התפרעויות אפשריות.

וזאת באמת השאלה: האם חופש הביטוי אכן מצדיק צורות ביטוי כאלה? האם החופש הזה הוא אבסולוטי? כבר בפסק הדין הקצר יש תשובות לשאלות אלה. יש בו הגבלות של מועדים (לאחר חגי תשרי) ושל אזורים (50 מטר צפונית וכו'). כלומר, הזכות לחופש הביטוי, כמו כל זכות, אינה אבסולוטית. חלות עליה מגבלות הנובעות מזכויות אחרות, כמו למשל במקרה הזה, זכות הציבור שיבטיחו את שלומו וביטחונו.

איזו משתי הזכויות גוברת? על כך לא ניתנה תשובה, לא במקרה זה ולא באחרים. אולי גם אי-אפשר לקבל תשובה אחת חד-משמעית לשאלה מאוד רגישה זו. לכן בתי המשפט מחפשים את דרך הפשרה, כלומר למצוא את שביל הזהב שיאפשר שמירה על שתי הזכויות. כן הפגנה - אבל עם מגבלות.

את תוצאת הגישה הזאת אפשר למצוא בפרוטוקול הדיון שנערך בבג"ץ, בפני השופטים גרוניס, מלצר ועמית. זה נשמע כמו תגרנות בשוק.

הנה מה שמבקש איתמר בן-גביר, אחד העותרים: "תנו לי להראות התקדמות, לא גדולה, לא מרכז אום אל-פאחם, אבל לא יכול להיות שבכל השטח של אום אל-פאחם לא נוכל להצביע על התקדמות, מקום שלא היינו, זה מה שביקשתי מהפרקליט המלומד, 100 מטר קדימה".

אחר-כך מביאים דוגמאות מהפגנות ההומוסקסואלים בירושלים. העותרים טוענים כי להם נתנו להתקרב אל שכונת מאה שערים, ולכן יש לאפשר גם להם, העותרים, להתקרב יותר אל אום אל-פאחם. 1,745 מילים של התמקחות על מטר פה ומטר שם, כאילו אנחנו בימי חומה ומגדל.

מהדיון עולה, אם כן, שגם פרובוקטורים מקבלים את ההנחה שעל חופש הביטוי וההפגנה יש מגבלות. נותר, אם כן, לדבר רק על המחיר - כלומר כמה מטרים לפה או לשם. ואם זה המצב - וזה המצב - מותר לשאול למה לנו כל זה.

רוצים להעביר מסר? תעבירו. רוצים להפגין? תפגינו. אבל לא חייבים לעשות זאת במקומות ובאופן שזה יקומם אזרחים אחרים. ואני מתכוון לא רק למפגיני הימין, אלא גם לאנשי המחאה השמאלנים המתעקשים להיכנס לתוך ההתנחלויות, ולהומואים שרוצים דווקא בירושלים, ודווקא בשכונת מאה שערים.

בג"ץ שומר היטב על חופש הביטוי וההפגנה של כל המגזרים. לא בטוח שהוא נותן מספיק את דעתו גם לזכות האזרח לשלום וביטחון.

 מהומות אום אל פאחם / צלם: סוכנות ג'יני

matigolan@globes.co.il