חזקים באמונה

להורים רבים יש ייסורי מצפון קלים מהסיפור של אליהו הנביא או של סנטה קלאוס. גם אם שכנעתם את ילדיכם להאמין באגדות הללו ואחר-כך ניפצתם להם אותן ביד גסה, לא נראה שהם יכעסו עליכם, אפילו כשיגלו את האמת.

יתר על כן, אם הילד ממשיך להאמין באליהו הנביא, זה לא אומר שהוא תמים או ילדותי. הוא פשוט משתתף במסורת רבת-שנים של שקרים טובי לב של הורים לילדיהם, שיש לה סיבה וגם היגיון, ולא פלא שניתן למצוא אותה בדתות רבות.

החוקר סרג' לריב, פרופסור לחינוך באוניברסיטת מונטריאול, השווה בין שני מחקרים שהציגו שאלונים על סנטה קלאוס לאלפי ילדים בני 7-13. בפעם הראשונה הוצג השאלון ב-1896 ובפעם השנייה בימינו.

לריב מצא כי כ-46% מהילדים גילו בעצמם שסנטה קלאוס אינו קיים, על-ידי שימוש בהיגיון שלהם שגרס, למשל, כי הוא אינו יכול (בדומה לאליהו הנביא) להיות בכל בית בעולם בערב אחד ויחיד. ילדים אחרים גילו את האמת מחבריהם ורק 25% ב-1886 ו-40% בימינו למדו זאת מהוריהם.

רק 2% מהילדים ב-1986 ו-6% במאה ה-21 חשו נבגדים כשהסתבר להם כי הוריהם שיקרו להם בעניין הזה, אבל דווקא עזרו להוריהם להמשיך "לרמות" את אחיהם הצעירים יותר. "גילוי השקר הופך למעין מבחן בגרות. מי שיודע את האמת מבין כי אינו עוד תינוק", אומר לריב.

משגילו הילדים כי סנטה לא קיים והביאו הוכחות חותכות, ההורים בדרך כלל אישרו את תגליתם. בכך מפתחים הילדים ביטחון עצמי לסמוך על ההיגיון וכושר ההבחנה שלהם, ולא רק על מה שהם לומדים מסביבתם.

לדברי לריב, "בשלב הזה, גילאי 7-13, לילדים יש כבר בשלות קוגניטיבית להבין שסנטה קלאוס הוא כנראה אגדה, אבל עדיין מוקדם לחלקם לוותר על התחושה הנעימה שהאמונה בה יוצרת".

אז מדוע ההורים ממשיכים לשקר לילדיהם? ב-1886 54% מההורים אמרו שהם מספרים סיפור כזה כי הוא גורם לילדים שלהם שמחה. וב-2010, 80% טענו כי זו הסיבה.

עתה שואלים לריב וקבוצתו - אם ילדים מפעילים את אותו שיקול דעת רציונלי לגבי אלוהים כמו לגבי סנטה קלאוס, מה מאפשר לחלקם להמשיך ולהאמין באלוהים, גם כשסנטה קלאוס הפך מזמן לסיפור חביב בלבד?