לא הדילן הכי מוצלח

אדם צעיר בן 21 סגור בחדר מבודד מהעולם, אטום לרעשים. הוא שומר על קשר רק עם טכנאי הקלטה שמתעד אותו. מרבית הזמן הוא ניצב מול מיקרופון כשעליו גיטרה אקוסטית, ובחלקו הוא ישוב אל הפסנתר. הוא משתדל להיות במיטבו כדי שהעולם יאזין לו, יכיר ביכולותיו ויתגמל אותו. וכעת, לראשונה, אנחנו נמצאים איתו שם, בחדר האטום, כשנחשפות היצירות המטלטלות ביותר במוזיקה האמריקנית במחצית השנייה של המאה שעברה. אבל הוא עצמו, בוב דילן, עוד לא יודע שהן יהיו כאלו. הוא כבר הוציא אלבום בכורה שכלל 3 שירים מקוריים, ומנהלו החדש החליט שעליו לפדות עצמו מחברת המול"ות הקודמת ולנסות מוציא לאור אחר.

 בוב דילן / צלם רויטרס

"רציני, כמו אדמה חרוכה"

אז אנחנו חוברים לדילן כשהוא באולפן, מקליט כמעט 50 שירים לוויטמארק, המול"ית החדשה שתנסה לקדם ייצור ההכנסות משיריו, הן באמצעות אלבומיו שלו ובעיקר מדחיפת השירים למבצעים אחרים, מבוססים ומוכרים או מסחריים יותר. כאלו שיפיצו אותם ויקנו לדילן תמלוגים על השמעות ומכירות וגם הדהוד לשמו. הסשנים הללו נפרסו כשנתיים, ובכל תולדות המוזיקה הפופולרית אין אדם שהעמיד גוף עבודה עילאי שכזה בפרק זמן כה מצומצם. אחרי אלבום הבכורה, דילן היה דמות בולטת בחוגי הפולק של הווילג' בניו-יורק, אבל את עיקר התמיכה קיבל מג'ון האמונד, מגלה האמנים האגדי שהחתים אותו בחברת קולומביה, ומאלברט גרוסמן, המנהל הכי קשוח בחוגים ההם, שהכיר את דילן שנים אבל רק לאחרונה החליט לקחת אותו.

גרוסמן רצה שדילן ינטוש גם את קולומביה אבל האמן הצעיר סירב בשל אמונו המוחלט בהאמונד. זה היה הרקע העסקי להקלטות הללו, שלא נועדו לאוזני הציבור אלא להפצה בקרב מנהלי אמנים, אמרגנים, חברות תקליטים וזמרים שנזקקו לחומרים. דילן כבר היה פרפורמר מיומן, אבל הפרץ היצירתי משנה ההיסטוריה שלו נבע ממש בחודשים האחרונים, אחרי שנחשף בסמיכות למקורות ההשראה הכי מכריעים עליו, שאותם תיעד באופן מופלא באוטוביוגרפיה "כרוניקות".

הנה כמה מדבריו על מקורות ההשראה הללו, שלטעמי מתארים הכי נכון גם את גוף העבודה של דילן עצמו בפרץ הפוריות שהוליד, בין השאר, את blowing in the wind; Masters of war; The times they are a changin; Mister tambourin man ו-A hard rain's a gonna fall .

דילן על וודי גאת'רי: "הוא תפס את הדברים בכזו עוצמה. הוא היה כ"כ פיוטי וקשוח וקצבי. היו שם כ"כ הרבה כוח ועומק. השירים שלו היו מעבר לכל סיוג ושיוך, הייתה בהם תנופה של אנושיות".

ועל "ג'ני של הפיראטים" של קורט וויל וברטולד ברכט: "השיר היה כמו הציור גרניקה של פיקאסו, והוא היווה תמריץ חדש לחושים שלי".

ועל ענק הבלוז רוברט ג'ונסון: "נדמה כאילו הוא יודע הכול על הכול. לא נטוש ולא אבוד ולא כבול, שום דבר לא עצר בעדו. ג'ונסון שר ש'החומר שיש לי יפוצץ לכם את המוח', והוא היה רציני, כמו אדמה חרוכה. גם אני רציתי להיות כזה".

השפעה שטילטלה את כל התפיסה העסקית

באוטוביוגרפיה דילן אייר את רשתות הקשרים וההשפעות שהובילו אותו להפוך לגדול כותבי השירים בדורו, ו"הסקיצות לוויטמארק" שנאגדו כאן לראשונה, הן ההקלטות המסודרות הראשונות של השירים הללו. והשפעתן העתידית לא נשארה רק בתחום כתיבת השירים והביצוע. דילן אכן נכנס לאולפן כדי לספק סחורה שתימכר לזמרים ולזמרות אחרים, אבל עוצמת השפעתו תטלטל את כל השיטה העסקית שעליה הושתת הביזנס של השירים. בגללו זמרים שלא כתבו את שיריהם בעצמם עברו מחזית הפופ לשורות האחוריות. בזכותו אמנים כמו הביטלס והסטונס הבינו שעתידם טמון לא רק ביכולותיהם כמבצעים אלא גם בהצטיינותם ככותבים. והודות לדילן אלפי כותבי שירים מוכשרים שחשבו שאין להם קול מספיק יפה, יופי חיצוני או כריזמה, האמינו בעצמם וביכולתם להיות המביעים הנאמנים של כתיבתם.

אלא שכל המטען ההיסטורי הזה, שגם 50 שנה אח"כ עדיין קשה לראות את קצה גבולות ההשפעה שלו, אינו הופך את הדיסק הכפול הטרי מתעודה היסטורית גם לחוויה מוחשית וחושית. חלק ניכר משיריו כבר פורסמו באלבומים לא רשמיים של דילן, ובחלקים קודמים ב"סדרת הבוטלגים" שלו. ונכון שיש כמה שמעולם לא התפרסמו לא בביצועו ולא מפי אחרים, אבל הם בהחלט לא נמנים עם עידית עבודתו. והשיר הטוב מבין היחסית אלמוניים, long time gone נכלל בעבר באוסף בשם "שבילי תהילה".

ההאזנות הנשנות לדיסקים החדשים מותירות רושם די ייחודי: בלתי אפשרי שלא להתפעל ולהתרגש מגודל המעמד בחדירה לבית הגידול של השירים ששינו את ההיסטוריה, ומנגד הנפח הרגשי שמייצרת האסופה עומד ביחס כמעט הפוך לחשיבותה. נכון, מעניין לשמוע את "הזמנים משתנים" על פסנתר, ולשמוע באותו הכלי את I'll keep it with mine שכתב לניקו בעקבות רומן קצרצר ביניהם. אבל בסה"כ, ולהבדיל מהחלק השביעי ב"סדרת הבוטלגים" שתיעד הופעות אדירות של דילן בלונדון, אין באסופה צידוק מספק על מנת להקשיב לשירים הנצחיים דווקא בה ולא במקורות קודמים.

הרגע הכי נפלא כאן מגיע כשדילן פולט שיעול באמצע הקלטת הדוגמה של "נישא ברוח". יש בשיעול הזה משהו מקסים. הוא נופל מוזיקלית בתזמון קצבי נכון, והוא גם משקף משהו כה שביר, ארצי ואנושי, בליבו של השיר אדיר הממדים והכמעט מתנבא-תנ"כי הזה. זה רגע נוגד-הוד: חולשה טבעית בתוך מפגן כתיבת השירים העל-אנושי הזה. ב"גשם כבד" דילן כתב ש"אני אלמד היטב את שירי לפני שאתחיל לשיר". אף אמן לא למד את שיעוריו טוב יותר מדילן, ואין אף אמן שיכול לשמש כמורה טוב יותר לכתיבת שירים. אבל אנחנו לא מוכרחים להאזין לשיעורים הללו דווקא כאן.