זכות החקלאי לנצל עובדים זולים

יש מאות ערביות שמעוניינות לעבוד בחקלאות, אבל מרבית החקלאים לא מעוניינים בערביות

סכסוך העבודה במגזר הציבורי וההסכם שנחתם בעקבותיו הצניע מעט את אחת הדרמות הגדולות שמתרגשות עלינו שלא לטובה, אותה חשפה השבוע אילנית חיות ב"גלובס": ארגוני החקלאים מאיימים להשבית את אספקת הפירות, הירקות והעופות לשווקים, במחאה על מדיניות הממשלה לצמצום מספר העובדים הזרים בענף החקלאות.

החקלאים מיהרו לטעון כי "הממשלה החליטה" לצמצם את מכסת העובדים הזרים מ-28 אלף ל-18 אלף בהדרגה עד שנת 2015, ועל כך לכאורה הם מתקוממים, כאילו ההחלטה הזו התקבלה כרעם ביום בהיר.

מה שהם לא סיפרו לאמצעי התקשורת זה שמתווה הפחתת הזרים בענף גובש אשתקד במסגרת הסכם משותף בין משרדי האוצר והחקלאות, לארגוני החקלאים עצמם.

הממשלה קיבלה בעבר מספר החלטות שאמורות היו לצמצם באופן חד ודרמטי בהרבה את מספר הזרים בענף, אבל הלובי החקלאי טרפד את ההחלטות וכך גובש לו אותו הסכם. רק כדי לסבר את האוזן, לפני כשנתיים החליטה הממשלה להפחית את מספר הזרים בחקלאות לכדי 7,000 בלבד בשנת 2015.

עכשיו, כשהגיע המועד ליישום ההפחתה המדורגת, זו שנתפרה היטב לטובת החקלאים, הם החליטו להתנער מההסכם שעליו חתמו.

בכל פעם שהחקלאים פותחים בקמפיין נגד צמצום הזרים, הם מזכירים לנו כמה קשה להעסיק עובדים ישראלים, בעיקר בני מיעוטים, בדרום ובערבה. גם זו זריית חול בעיניים: הממשלה ובנק ישראל מכירים בצורך האמיתי של החקלאים באזורים האלה, וזו הסיבה היחידה שהסכימו להישארותם של כמה אלפי עובדים זרים בענף.

בזמן שמנפנפים בשדות המרוחקים, עובדים להם התאילנדים בשדות הסמוכים לרעננה, להרצליה, לרשפון ובני ציון. במרחק דקות משם נמצאות מאות נשים ערביות שמעוניינות לעבוד בחקלאות, אבל מרבית החקלאים לא מעוניינים בערביות. לא כי הן לא עובדות טובות, אלא משום שהן רוצות כמו כל עובד שאיננו עבד, לחזור הביתה בשעה סבירה. לתאילנדי אין בית, אין משפחה. וכשלעובד שלך אין ממש לאן לחזור, זה הרבה יותר נוח.

החקלאים לא יודו בזה, אבל המלחמה שלהם היא בעצם מלחמתן של חברות כוח האדם, שהשכילו להתחבב על החקלאים בדרכים שונות ומוזרות. החברות האלה גובות אלפי דולרים מכל עובד זר על הזכות להגיע לארץ, והסכומים האלה גבוהים פי כמה וכמה מהסכום שמתיר החוק.

בשיחות בלתי רשמיות מודים בכך בעלי החברות האלה, ולמעשה זה הסוד הגלוי ביותר בענף. אבל יש גם סוגיה שעליה מדברים הרבה יותר בשקט: ריבוי חברות כוח האדם הביא לכך שהן החלו "לחזר" אחר החקלאים, כדי שאלה יזמינו עובדים דרך חברה אחת ולא דרך השנייה.

איך עושים את זה? זה יכול להיות כסף מזומן, אולי כרטיסי טיסה לתאילנד, אין לדעת. איש לא מוכן לפרט.

כך קורה שהלובי החקלאי שם מקלות בגלגלים של אלה המנסים זה שנים להביא לכך שייבוא העובדים הזרים ייעשה אך ורק באמצעות ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), במקומן של חברות כוח האדם.

אז אם תיכנסו בקרוב לסופר ותתקלו במחסור חמור בפירות וירקות, תזכרו שהמאבק הזה הוא לא על תנאי עבודתם של החקלאים הישראלים, מלח הארץ.

זה גם לא מאבק על סובסידיות ממשלתיות, על גלובליזציה מאיימת, או על צמצום מכסות מי ההשקיה. זהו מאבק על הזכות להעסיק עובדים זולים ומנוצלים, על הזכות של ספסרי כוח אדם לגזור קופונים על חשבונם, ועל הזכות לקום בבוקר, לחרוש את אדמת המולדת תוך ישיבה בסלון, כשתאילנדי קטן עושה רונדלים עם הטרקטור בשדה.

העיקר שאין שביתה

זכות השביתה היא ערך שיש לקדש, אבל כך גם הזכות לעתור לבית הדין הארצי לעבודה ולדרוש שיוציא צו מניעה נגדה. את הזכות הזו, שהיא מהלגיטימיות ביותר, שר האוצר יובל שטייניץ בחר שלא לנצל.

בעולם שפוי, המדינה עותרת נגד איגוד מקצועי שמבקש להשבית את המשק כולו רק בגלל תוספות שכר, כדי להסיר את האיום שעומד כאקדח על ראשה. בעולם שפוי, המדינה הייתה מנמקת את טיעוניה בכך שהשבתה אפשרית של נמלי הים והתעופה היא בלתי מידתית בעליל. אבל מכיוון שאנחנו חיים בעולם של קומבינות, המדינה לא עותרת לבית הדין כדי "לא לקלקל את האווירה במו"מ".

ומה השיגה המדינה במו"מ? תוספות שכר והטבות שונות לעובדים בעלות של בין 6 ל-8 מיליארד שקל, בעוד שההסתדרות לא הסכימה לתת חצי דבר בתמורה. העיקר שאין שביתה, זו חזות הכל. עופר עיני איש אחראי, שטייניץ אחראי עוד יותר, כולם אחראים. כולם רק שכחו שהאחריות הזו עלתה למשלם המסים בסך הכול 6-8 מיליארד שקל. כסף קטן.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988