איך הם מעזים להצליח?

לפי תפיסת העולם הישראלית הרווחת, דב מורן הוא חצוף שראוי לגינוי, לעג ושמחה לאיד

חברת מודו נערכת להנפקה בבורסה בתל-אביב. כצפוי, אקט זה עורר גל של ביקורות קטלניות וכמובן טוקבקים שנונים וציניים שמתחרים ביניהם על דברי הלעג המכוערים ביותר.

אני איני בעל מניות במודו, והצלחתה או - חלילה - כישלונה לא ישנו כלום בחשבון הבנק שלי. עם זאת, כאזרח ישראלי יש לי הרבה מה להרוויח או להפסיד.

הכוונה היא למיעוט החברות הגדולות בהיי-טק הישראלי. רבות נכתב על כך שאנחנו מוכרים חברות מהר מדי, שהקרנות (שתמיד אשמות בכל) לוחצות על אקזיט מהיר ושהיזמים מעדיפים לממש עכשיו מאשר לחכות לעתיד גדול יותר.

אבל, אחת לכמה זמן מופיעה חברה שיש לה סיכוי להיות חברה גדולה. מטבע הדברים זוהי חברה עם חזון שאפתני, שניצבת בפני סכנות אדירות ואין סוף מכשולים. מי שמוכן ללכת עם חזון כזה עד הסוף הוא בהכרח אדם מיוחד, שלא מפחד מכישלון, שמוכן להתמודד עם כל אתגר אפשרי, ובמציאות הישראלית, למרבה הצער, גם עם לעג וציניות.

בתפיסת העולם הלא מפרגנת שלנו דב מורן הוא מושא ראוי לגינוי. הוא יזם שהצליח בעבר, המציא קטגוריה חדשה בעולם הצרכנות האלקטרונית - הדיסק-און-קי - התעשר (שיתבייש לו!), מכר את החברה שלו (חצוף!), ובמקום לשבת בביתו בשקט הוא העז ליזום חברה חדשה, בעלת חזון ענק ושאפתני.

לכן, אנחנו מבקרים אותו כבר מיום הקמת החברה, חוגגים כל מכשול שהחברה נתקלת בו, מאושרים מכך שלא הצליח לגייס מספיק כסף ומתפללים לכישלונו הקולוסלי.

אנחנו גם טורחים לגמד את הצלחתו הקודמת. אבל אנו שוכחים שהצלחתה של מודו משמעותה מקומות עבודה רבים, ייצוא של מאות מיליוני דולרים, וסופסוף חברה ישראלית גדולה. כישלונה, לעומת זאת, פירושו נפילתה של חברה שכוונה להיות מובילה עולמית ומעסיקה של אלפי עובדים.

אגסי עוד לא הפנים

ההשוואה לשי אגסי וחברת Better Place מתבקשת. עוד יזם שהצליח, ובגיל צעיר היה כבר עשיר ובכיר בהיי-טק העולמי. החזון של אגסי שאפתני, אולי אפילו יותר מזה של מורן, וגם הוא זוכה באין סוף קיתונות של ביקורת. התכנון שלו לקוי, הוא בונה מונופול, מה הוא בכלל מבין בעולם הרכב, והרשימה ארוכה.

לא מזמן, בפורום MIT, אמר לי אגסי בנוכחות קהל שלדעתו הטוקבקים נגדו הם בכלל קמפיינים מאורגנים של בעלי אינטרסים. אני חושב שהוא היה נחמד מדי איתנו, הישראלים; שהוא עדייו לא הבין, או שבאדיבותו בחר להתעלם מכך שאנחנו שונאים את המצליחנים שלנו. אנחנו רוצים אותם בינוניים, לא עשירים או שאפתניים מדי. ובטח שלא יטרידו אותנו עם חזון של חברה גדולה.