כשהגיטרה מייבבת בפראות

"תישאר עוד קצת בסביבה " הוא שיר נדיר. המארח בן ה-74, ועמיתו הקשיש ממנו, מחליפים ביניהם מחמאות: "אתה עדיין נשמע טוב", "גם אתה", "תמשיך לעשות את זה", "תמיד היית הבאדי שלי", "אתה היית הטוב ביותר", "גם אתה לא רע בכלל, ילד מגודל".

אלו שני ענקי בלוז, אגדות אמריקניות, במפגש על ערוצי ההקלטה אולי רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. חיי שניהם היו מרובי תלאות אבל גם מבורכים, ובתוך תרבות שסוגדת לנעורים השיר הזה מכה בך פעמיים, משום הרגשות שהוא מציף ומפני נדירותו. נכון, יוצרים כבירים כמו בוב דילן ולו ריד כבר כתבו על הזקנה ועל הקרבה אל המוות, אבל דומני שדו שיח של קשישים שכזה הוא המצאה של מתכונת שירית חדשה.

 באדי גאי / צלם רויטרס

אולי הוא מצטרף לאלבום המשותף החדש והדי מוצלח של אלטון ג'ון וליאון ראסל כדי להדגים פרגון הדדי בין אנשים שבערוב ימיהם מוכרחים להספיק ולמצות קשרים יצירתיים. בכל מקרה, האלבום החדש והטוב מאד של באדי גאי עמוס בדיבורים על גילו המאוחר, אבל מוכיח עד כמה רוחו וגם אצבעותיו ומיתרי קולו בריאים יותר מאלו של מרבית הצעירים. שיר הפתיחה, 74 Years Young, מתחיל אקוסטית כאילו שהוא בלוז כפרי קדמון מהדלתא של המיסיסיפי, כשגאי שר ש"אין דבר שלא עשיתי". ואז מגיח סולו חשמלי מטורף שמוכיח שמנטלית גאי בקושי בן 24.

בשיר השני הוא מספר שגדל בבקתה בדרום בלי חינוך ושלימד עצמו לנגן, וגאי יליד לואיזיאנה אכן עלה לצפון ארה"ב, לשיקגו, בעקבות מאדי ווטרז, וצמח שם להיות מהמעצבים הגדולים של הבלוז של שיקגו ששינה לגמרי את הרוק הבריטי בשנות ה-60.

קלפטון אמר עליו ש"באדי גאי היה בשבילי מה שאלביס פרסלי לאחרים", וג'ימי הנדריקס טען ש"גן עדן משמעו להקשיב לגאי מנגן בגיטרה". אלבומו החדש מגלה שגאי לא רק היה מהגיטריסטים הטובים והמשפיעים ביותר. הוא אף נשאר פנומן לא בזכות עברו אלא בכל קנה מידה. "הוכחה חיה" הוא מאלבומי הבלוז הטובים של השנים האחרונות וגם אחד מאלבומי הגיטרות החזקים שבהם. הסולואים של גאי מחוללים סופות חשמל משוגעות, ולפעמים נדמה שהסמיכות הזו לסיום מעגל החיים כמעט אונסת אותו לשחרר דחפים ושדים, לסחוט את המיתרים, לחתור כל הזמן לרגע שבו המיומנות הפנטסטית שלו ממריאה מהווירטואוזיות אל ההבעה, אל התשוקה והייסורים, אל הטירוף. גאי כבר שימש בחייו כמופת מהרבה בחינות, וכאן הבעירה שלו כמעט ומעוררת השתאות בשל הידיעה שהאיש ממצה את לשד היצר והיצירה שלו עד תומם.

מחממים מנועים

מי שהיו אמורים להיות מקוסמי היצר והיצירה של העשור הזה במוזיקה, פארל וויליאמס וצ'אד יוגו, משחררים עכשיו את אלבומם הטוב ביותר תחת הכותרת הקבוצתית "נ.ר.ד"". אבל קשה להשתחרר מצל השוואתם לגאי. גאי, מהפכן מוזיקלי גדול מהם, היה בפסגות עבודתו גם יצרן של תוכן. אצל וויליאמס ויוגו אין תוכן, יש רק צורה. ובמיטבה הצורה שלהם נשמעת כמו הפופ הכי סקסי בעולם. מה שעושה את "כלום" החדש למוצלח, הוא אריזתו המאד משכנעת שמצליחה לעמעם את תכני המילים המופרכים.

 נ.ר.ד / צלם רויטרס

וויליאמס ויוגו, חברי ילדות, פרצו לתודעה כצמד ה"נפטונז", המפיקים שלפני עשר שנים וקצת עשו לקליס את אלבום הבכורה הנהדר שלה עם הסינגל מזעזע המצעדים caught out there I hate you. הם המציאו סאונדים וגרובים שכמו אלו של חבר ילדות שלהם, טימבלנד, הכניסו את ההיפ-הופ למאה ה-21 ולפסגות מצעדי הפופ. במחצית הראשונה של העשור הנפטונז חתמו על אלבום הבכורה של ג'סטין טימברלייק ועל Drop it like it's hot הענק של סנופ דוג, ועל להיטים של ג'יי זי, בריטני ספירז, גוון סטפאני ואחרים. במקביל הוציאו אלבומים כצמד-שלישייה "נ.ר.ד", עם כוונות למזג היפ-הופ עם רוק ופסיכדליה.

היו בדרך שירים טובים, אבל החדש הוא אלבומם הכי עקבי ואחיד. אין בו המצאות, אין שפה מוזיקלית חדשה, אבל למרבה השמחה יש התחיות יצירתית של מי שברגע שהפכו למפיקים החמים בפופ גם איבדו לפני כחמש שנים את מגע הקסם. מה שבעיקר עושה את "כלום" לשונה מקודמיו הם הלחנים.God bless us all הוא הדבר הכי קרוב להמנון סול שיצרו עד היום, Sacred temple הוא גרוב פשוט אבל לוהט, וHot-n-fun עם נלי פורטאדו הוא פופ מצוין.

פארל וויליאמס טוען שהאלבום משקף ימים של מלחמות ואבטלה, והטקסטים שלו באמת מנסים להגיד משהו, אבל מה שיש כאן הוא פחות עומק ובעיקר הצעה לבילוי שאולי מתחיל עם אלכוהול וסמים רכים וקצת חימום תנועה במועדון, אבל אח"כ מגיע למנה העיקרית במיטה.

לזוג וויליאמס-יוגו היו חמש שנים משוגעות בראשית העשור שעבר, שום דבר שמתקרב למורשת של באדי גאי, אבל הם פועלים בעידן שבו שנת עבודה אחת שלהם שווה כנראה לעשור שלו. הגיטרה שימשה כפלטת הצבעים של גאי, וויליאמס ויוגו כ"נפטונז" וכ"נ.ר.ד" מציירים עם טכנולוגיות ההקלטה המודרניות. בשני המקרים מדובר באמנים מוכשרים להפליא ועתירי תאווה לחיים, שמגישים את עבודותיהם הטובות מזה שנים. האלבום של גאי הוא מעין סיכום דרך מילולי, שמלווה בהפגזה צלילית מסיבית. האלבום של "נ.ר.ד", למרות היומרות לרצינות של יוצריו, הוא פשוט חטיף פופ. בידור עשוי היטב מידי מי שפעם בכל להיט חדש שלהם הפליאו את האוזניים ואילו עכשיו הפכו לבעלי מקצוע מצוינים שמצד אחד אולי לא שבים להדהים, אבל מצד שני גם פחות מפוזרים, חדים וממוקדים יותר.

איך יישמעו וויליאמס ויוגו בגיל 74? אין לי מושג, אבל בסביבה העסקית-תקשורתית שבה הם פועלים, 40 שנים קדימה נדמות כמעט כמו 40 שנות אור.