שקר קטן עוד לא הרג אף אחד

נראה כי צחי הנגבי יכול להתמודד בכבוד על התואר "הסיפור של השבוע". לפחות את זה אף אחד לא ייקח ממנו. אפילו כשמביאים בחשבון את הסיפור המזעזע על האם התורנית שרצחה את שתי בנותיה הקטנות, אלוהים יודע למה.

הנגבי כיכב בכל אמצעי התקשורת, לפני, אחרי ותוך כדי פסק הדין שלו. כמו כל פסטיבל תקשורתי, גם במקרה הזה מרוב דעות ופרשנויות כבר לא ממש רואים את היער. האם הוא כן יחזור לפוליטיקה, או שלא? האם יקיים את מה שהבטיח, או שיחזור בו? האם מגיע לו, או שסתם מחמירים איתו?

במדינה שבה מעמידים לדין בשורה ארוכה כמעט את כל מה שזז, אך בסופו של דבר הרשעות יש יחסית מעט, קצת קשה לעשות סדר בדברים. קצת מאתגר לצאת עם שורות תחתונות. מרוב תקשורת סביב הפוליטיקאי המואשם התורן, מרוב ספקולציות ופרשנויות ודיונים, איך אפשר להחליט למי בעצם מגיע מה, ולמה?

ואולי אי-היכולת להבין ולהחליט היא בדיוק הדרך שבה ערכים נשחקים.

הנגבי, כמו רבים אחרים, לא נפל על העבירה, אלא על השקר. לא על הטעות, אלא על הניסיון להסתיר אותה. זה קרה כל-כך הרבה פעמים בהיסטוריה, שקשה להחליט על אילו דוגמאות להצביע כדי להוכיח עד כמה קל למי שטועה ליפול לתוך הבור הזה.

כמו ריצ'רד ניקסון, כמו ביל קלינטון, כמו מרתה סטיוארט וכמו רבים אחרים, נראה כי הטבע האנושי הרווח הוא האינסטינקט לכסות על מה שעשית. פשוט לא להודות בטעות, לספר סיפורים, למרות שהשכל יודע שזה סיבך כל-כך הרבה אנשים בעבר.

אז עם כל הדוגמאות האלה לכך שהשקר אינו משתלם, ושהאמת היא ערך שכדאי לשמור עליו גם כשצריך לשלם על כך מחיר, למה אנשים בכל זאת ממשיכים לעשות את זה?

כנראה שהסיכוי הקטן שאולי זה יצליח, שאולי יאמינו לך ואולי השקר לא יתגלה, הרבה פעמים מושך יותר מהאפשרות השנייה, שהיא לשאת בתוצאות. קל לקחת אחריות על מעשים כשהם מצליחים, וקשה מאוד לקחת אחריות על מעשים שמתבררים כטעות. ובכל זאת, לקיחת האחריות שדורשת אומץ אמיתי היא דווקא זו הקשה יותר, זאת שצריך לקחת כשמפשלים.

עזבו את המינויים הפוליטיים. זה יחסית באמת כסף קטן. הנגבי היה שר משפטים שנתן עדות שקר. האם קשה לראות את הסתירה הפנימית הבוטה במשפט הזה? כשמסתכלים על זה ככה, פתאום הרבה פחות קשה להחליט אם כן או לא מגיע קלון עם הרשעה בסוג כזה של עבירה.

כשמסתכלים על זה ככה, מבינים שאם מישהו היה מחליט שמדובר בעבירה שאין עימה קלון, הוא היה שם חותמת אכזרית על העובדה שכבר אין שום ערך קדוש במדינה הזאת. שהכול מותר, שעל כל דבר אפשר להחליק ושעל כל דבר אפשר לסלוח.

לא שיש לי משהו נגד הנגבי - ממש לא. בקצב שבו מתקתקים פה את הפוליטיקאים לבתי משפט על כל דבר, עוד מעט כבר באמת לא יישארו אנשים ראויים שיסכימו לקחת את הסיכון ולהיחשף לחדוות הצליבה שפשתה כאן.

מצד אחד, ברור שנבחרי העם צריכים לשמש דוגמה, ומצד שני, הדרך שבה התקשורת מתנפלת על כל תיק והופכת אותו ללינץ' לאומי, גם אם הוא זניח ולא ראוי, היא דרך שמשלמים עליה מחיר כבד.

ובכל זאת, המקרה של הנגבי הוא סימבולי. יש משהו בוטה וציני מדי בוויתור לשר משפטים שמשקר בעדותו. ואת זה - מרוב הרצון לגוון, לתת קשת של דעות ופרשנויות לכל הצדדים וכמובן גם למכור הרבה עיתונים - התקשורת לא ממש הצליחה לקבע.

אחרי ששכך הפסטיבל אפשר לומר שהתקשורת לא ניצלה את ההזדמנות כדי לעשות את הקישור הפשוט הזה, או כדי להטמיע מסר בהיר. מסר שאומר שלאמת יש ערך, במיוחד במערכת הצדק, ובמיוחד כשאתה האיש שאמור לייצג אותה. וזה יותר חשוב מהכול.

אז פלא שהערכים נשחקים במדינה הזאת? אולי בכל זאת יש קשר הדוק בין חוסר היכולת של התקשורת להעביר מסר ברור, לבין האדישות של הציבור ולעובדה שהערכים שלנו הולכים ונשחקים מדי יום.

אולי זה בכל זאת לא מקרי שיום למחרת פסק הדין של הנגבי נצבעו כל כלי התקשורת בעוד סיפור על אם שרצחה את ילדיה. דוגמה מחרידה לקיצוניות שאליה יכולים להגיע הדברים, כשחיים בעולם שבו אין ערכים.