תושבי אריאל הם בשר תותחים

מעולם לא גרתי ביישוב שמעבר לקו הירוק, וכנראה שלעולם לא אגור באיזושהי התנחלות. מאידך גיסא, מעולם לא סירבתי לשירות מילואים הכולל שמירה על יישובים שמעבר לקו הירוק.

לא רק מפני שאני מבדיל בין השקפה פוליטית לבין חוק, אלא בעיקר מסיבה מאוד פשוטה: זכותם של תושבים ישראלים להגנה ולביטחון, בין אם הם גרים בגבעתיים, שדרות, ובין אם באריאל וביישובים אשר מעבר לצומת תפוח.

ובאותה מידה בה אותם אזרחים ישראלים זכאים לביטחון - הם זכאים לחינוך ולתרבות.

באחרונה פורסם בהרחבה בכלי התקשורת כי שחקנים ומחזאים מתחום התיאטרון קוראים להחרים את תושבי אריאל, וכי הם מסרבים להופיע בפני אותם התושבים בשטח עירם.

לתומי חשבתי שקול הצעקה ידעך באופן טבעי - הרי את משכורתם של אותם שחקנים ומחזאים מממנים, בין היתר, כספי המסים שמשלמים תושבי אריאל. והנה, בשבת האחרונה התפרסמה עצומה באינטרנט הקוראת להחרים את אריאל.

מדובר באקט שמטרתו חיזוק שחקני התיאטרון שהביעו התנגדות להופיע בשטחים הכבושים. על העצומה חתומים אנשי קולנוע וטלוויזיה מובילים, ביניהם ארי פולמן, רני בלייר, ניר ברגמן, ערן ריקליס, מולי שגב ועשרות יוצרים אחרים.

הדבר הראשון שעלה בראשי הוא התזמון: העצומה התפרסמה בדיוק בשבוע שבו רשת הטלוויזיה הצרפתית ARTE, גדולת המשקיעות הקולנוע הישראלי, עצרה את המימון להשקעה בסרטים ישראליים.

אין אני מאשים חלילה את אנשי הקולנוע והטלוויזיה בחנופה לקהל האירופי או לאנשי ARTE. אבל משהו בציניות בכל זאת חלחל.

ציניות - מכיוון שהמחאה הלוחמנית הזו היא לצורכי פרסום, והמחאה מכוונת כלפי תושבי אריאל. שהרי קל יותר להילחם בתושבים מאשר בממשלה. לא תושבי אריאל שולטים בכספי הציבור מהם נהנים אותם יוצרים, בבואם ליצור את יצירתם.

זו מחאה הנגועה בצביעות, כיוון שהמטרה נוחה. זו צביעות כיוון שהדעה משתנה בשנייה שבו הכיס נפגע, ויעיד על כך השחקן דביר בנדק, יו"ר ארגון שח"ם (שחקני המסך), שחזר בו מהאשמותיו ברגע שהבין שעתידו של הקמפיין לבנק אותו הוא מפרסם - בסכנה.

המחאה הזו מלמדת בעיקר על עולמם התרבותי של החותמים עליה. אנשי תרבות, הקוראים להחרים בני אדם.

המחאה אומרת לתושבי אריאל - אתם לא ראויים. אתם ראויים לשמור עלינו, לסכן את חייכם עבורנו, אבל אתם לא ראויים לנו. אתם לא ראויים כמונו.

הפעולה הכי אנטי-תרבותית היא להחרים בני אדם. למנוע מהם אפשרויות ללמוד, לצרוך בידור, להרחיב אופקים. הכי לא תרבותי זה להגיד: אין לכם כניסה לעולם שלנו.

דק הוא ההבדל בין עצומה מתוקשרת אותה מובילים אנשי רוח ומובילי דעה הקוראת להצטרף למחנה המחרים את תושבי אריאל, על ילדיהם וחייליהם - לבין הצבת שלט "אין כניסה למתנחלים" המתנוסס על חזיתות התיאטראות, הרפרטוארים ובתי-הקולנוע.