מערב פרוע אינטרנטי

פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת רמי מור, שניתן בחודש מארס השנה (רע"א 4447/07), היה אבן דרך לא רק בשאלה המשפטית של מידת החסינות שתינתן למי שמפיץ דברי לשון הרע ברשת האינטרנט, אם באמצעות טוקבקים או תכנים אחרים המועלים לאתרים מסחריים, אלא גם בשאלת מערכת היחסים בין ביהמ"ש העליון לבית המחוקקים.

הצעות חוק המוגשות לאחר קביעת תקדימים בעליון קרויות בדרך כלל בכינוי הגנאי "חוק עוקף בג"ץ" - אלא שבמקרה הזה, אין כל פסול בעובדה שהמחוקק מבקש להסדיר את הנושא בחוק.

אפילו השופטים עצמם קראו למחוקק לפעול מעל דפי פסק הדין, כפי שקורה בלא מעט פסקי דין של העליון. המשנה לנשיאת העליון, אליעזר ריבלין, שכתב את דעת הרוב בעניינו של רמי מור, קבע כי הליך שבו מערבים את בית המשפט במסירת פרטיו של גולש שכתב דברי דיבה, לצורך הגשת תביעת לשון הרע עתידית, הוא "הליך מעין-חקירתי שאינו טריוויאלי, המצריך הסדרה חקיקתית".

הרובד המוצהר של פסק הדין דיבר בשבחו של חופש הביטוי, ושל החירות היצירתית שמעניקה היכולת לכתוב דברים אנונימיים ברשת, אך בבסיס המשפטי קבעו שופטי הרוב בפשטות - לא ניתן לחייב ספקית אינטרנט להעביר פרטיו של גולש, פשוט מאחר שהמחוקק לא נתן בידי בתי המשפט סמכות שכזו.

הקריאה למחוקק לומר את דברו היתה כה ברורה, שמפתיע שרק ח"כ אורלב נענה לה, ולא, למשל, משרד המשפטים המופקד על גיבוש הצעות החוק הממשלתיות. הסוגייה שבתי המשפט התחבטו בה, ושזכתה לפתרונות שונים ואף סותרים לפני התקדים שקבע העליון, נעוצה בהתנגשות בין שני ערכים חברתיים הדורשים הגנה: מצד אחד, הצורך להגן על חופש הביטוי, ומצד שני, הרצון שלא להפוך את הפרסומים באינטרנט ל"מערב פרוע" שחוק לשון הרע איננו חל בו.

לצד זאת, עמדה לנגד השופטים השאלה האם ניתן לחייב חברה מסחרית למסור את פרטיו של לקוח שלה, תוך הפרת אינטרס ההסתמכות שלו בעת כריתת החוזה עמה. חשש שאיננו כה משמעותי ביחס לחקיקת החוק, מאחר שלאחר חקיקתו כבר יידע כל גולש כי החסינות שמבטיחה לו הספקית איננה הרמטית.

מערב פרוע אינטרנטי

ובכל זאת עתיד חוק הטוקבקים להיתקל בקשיים לא מעטים: חשיפת כתובת ה-IP של הגולש המפרסם דיבה היא אפקטיבית רק כשהיא מובילה למציאת אותו גולש ספציפי. גולשים הכותבים דברי הכפשה ממחשב ב"קפה אינטרנט", ממקום עבודתם או כשהמחשב הנישא שלהם מחובר לרשת אלחוטית במרחב הציבורי, לא יוכלו להיתפס גם אחרי שהחוק ייחקק.

אפילו בתוך הבית פנימה, ציין השופט יצחק עמית עוד כשופט מחוזי, עשויה היתה "הדודה מחדרה" לשגר את הטוקבק המכפיש בעת ביקור אצל קרובי משפחתה. הדרך לנטרול ה"מערב הפרוע" האינטרנטי עדיין ארוכה.