"יכולתי גם שלא להיות אדריכל, אבל התעצלתי לבחור אחרת"

רציתי להיות סופר "התחלתי לעשות מכינה בטכניון, כי הבגרות שלי, שהייתה הומנית, לא הייתה מספיק טובה בשביל להתקבל שם. סבא שלי עוד היה בחיים אז, והוא בירר בשבילי מה הוא בית הספר הכי טוב בעולם והחליט בשבילי שאלמד בלונדון. הגעתי מהצבא הישר ללימודים בלונדון בשנת 1980, עם אנגלית רצוצה, ושנה לא הבנתי מה מדברים. אחרי ארבע שנות לימוד, החלטתי שאיני רוצה להיות אדריכל ושאני רוצה להיות סופר. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות: הייתי שומר בבנק פועלים בלונדון. בעבודה הזו היה לי הרבה זמן והייתי קורא המון. ממש לוקח על עצמי פרויקטים לקריאה: קראתי את כל דוסטוייבסקי, את כל קפקא, פילוסופים שלמים. בזמן הזה גם למדתי לימודי ערב בתולדות האמנות. אחרי כמה שנים, חזרתי להשלים את הלימודים ב-AA והתכוונתי להישאר בלונדון, אהבתי אותה. חזרתי לארץ ב-1992, כשאבי חלה וביקש שאחזור לעזור לו במשרד ברחוב הירקון, שהיו בו אז 40 איש. אבא שלי ניהל אותו מ-84' כשסבי מת ועד 94', כשהוא מת - ומאז אני. אני מנהל אותו כבר 16 שנה".

ציון 7 באדריכלות "ל-AA היה דיקאן מיתולוגי, אלווין בויארסקי - יהודי שלא אהב שמזכירים לו את העובדה הזו - והוא זה שחיבר והתקין את שיטת ההערכה בבית הספר, בשנות ה-60, לקראת מהלך ההכרה האקדמית בו. לפי מודל ההערכה של AA - הסטודיו לתכנון הוא המרכז, כל המקצועות האחרים תומכים בו ורק בו מקבלים ציון - במקצועות הלואי, אין בחינה. בכול שנה פרויקט הסיום מקבל ציון 'עובר' או ציון 'לא עובר'. עד היום איני מצליח להבין מה משמעות הציון 7, או 8, או 9 באדריכלות - או שזה עובד (כלומר עובר) או שלא. שיטת AA היא שיטה של מצוינות וחבל שלא מאמצים זאת גם בארץ. בטכניון שיטת ההערכה היא כזו שפרויקט התכנון מהווה למעשה רק 20% מהציון הסופי של הסטודנט. לפי השיטה ב-AA, הפרויקט התכנוני מהווה 90% מהציון הסופי".

אלים על האולימפוס "החלטתי להיות ארכיטקט רק בשנת הלימודים האחרונה. עד אז מאד סבלתי מהלימודים. חשבתי שהמורים הם אלים על אולימפוס, ושאף פעם לא אספק אותם. המורים שלי ב-AA אז, הם גדולי האדריכלים היום: רם קולאס, ברנרד שוני, זאהה חדיד. הייתי משרטט קו ומוחק אותו מיד. הכול היה נראה לי לא מספיק טוב. היה לי מנחה שהיה נותן לי הנחיות תוך כדי זה שאכל ארוחת צהריים, וזו הייתה השפלה כל כך עמוקה, וממש גרמה לי לתסכול נורא. זה היה מסלול ייסורים. אבא שלי היה מגיע ללונדון ומבקר אותי לפרקים ובכול ביקור היה אומר לי: אם לא תגמור את הלימודים, תצטער על זה. בשנה החמישית, קיבלתי סוף כל סוף תשבחות, וגדולות, על הפרויקט שלי ולבסוף פיתחתי אהבה למקצוע. זה לא אומר שאם הייתי נהפך לסופר, לא הייתי מגלה אהבה לכתיבה".

לכול בניין יש סיפור "האדריכלות שלי ספרותית. מאחורי כל בניין יש סיפור וקונספציה. אני לא תמיד מספר אותו ללקוח, אבל אני תמיד מספר אותו לעצמי. זה האחד השיעורים החשובים ב-AA, חשיבות הקונספציה, הרעיון. לקח לי הרבה זמן להבין, שזה מה שהם רוצים וצריכים, כדי להעביר אותי. הם רצו שאבוא עם רעיון ארכיטקטוני ושהוא יחלחל לכל היבטיו ולעומק כל פרטיו של הפרויקט".

שותפים לדרך "בטכניון מלמדים לעבוד ולתכנן לבד, וזה לא מציאותי. בפרויקט אדריכלי אין הניקיון היצירתי שיש לקומפוזיטור שכותב תווים ולסופר שיושב מול מסך ומקליד את סיפוריו. לאדריכל יש שותפים לדרך: העירייה, מכבי אש, לקוחות ושכנים. אם יש קונספציה ודבקים בה, היא שומרת מפני סטיות מן הרעיון שיכולות לקרות כתוצאה מדרישות ולחצים של 'שותפי דרך' אלה. כשעשיתי את תכנון הפנים של משרדי חברת ההפקות 'קשת' ברחוב שונצינו בשכונת מונטיפיורי בת"א, הלכתי על הסיפור של צורת הקשת. והיא נתנה לי חוט שדרה. העובדים, אנשי טלוויזיה, היו מגיעים לשם, מודדים במטר מה גודל החדר שתוכנן להם ומבררים אצלי למה החדר שלהם קטן יותר מחדר של קולגה".

שושלת שרון "יש לי עוד ארבעה אחים - כל אחד מאישה אחרת - ואף אחד מהם אינו אדריכל. דודי אורי, בנו של אריה שרון ואחיו של אלדר שרון אבי, היה דייג כל ימיו ודווקא בתו, בת דודי, היא ארכיטקטית שסיימה בשנה שעברה את בית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. סבא שלי החליט שארש אותו. הוא החליט על כך כשהייתי בשירות הצבאי, ואז באמת הדבר האחרון שעניין אותי היה אדריכלות. סבא שלי היה לוקח אותי אליו הביתה, ומרצה לי על אדריכלות ואמנות. לסבא שלי הייתה בת מאישה שהייתה מורה בבאוהאוס, ושמה היה גונטה סטולץ. הם נישאו בגרמניה, ובתה, יעל סטולץ-שרון, הגיעה לארץ ישראל כשהיטלר פיזר את בית הספר באוהאוס. יעל הופיעה בארץ ויצאה לחפש את אבא שלה. היא התגיירה כאן ונולדו לה ילדים וגם הם רצו ללמוד אדריכלות, ובאו לסבא שלי וביקשו שילמד אותם, שיכניס אותם למקצוע ולענף. הוא סירב. זה היה די אכזרי".

בחירה של עצלות "כשלימדתי אדריכלות (ב'סדנא'), ראיינתי סטודנטים וביקשתי שינקבו בשם של אדריכל - בדרך כלל הם לא ידעו לנקוב בשם. השם שקיבלתי ברוב המקרים היה: עזריאלי, זה מה שפרחי האדריכלות האלה הכירו. יכול להיות שגם אני הייתי כזה - פלואידי, לא ממוקד. הייתה לי ברירה. יכולתי גם שלא להיות אדריכל, אבל התעצלתי לבחור אחרת. והנה, נהייתי אדריכל ובניתי יותר מאבא שלי ויותר מסבא שלי - ולמרות זאת, שמם נודע הרבה יותר מאשר שמי שלי".

סבא שרון "סבא שלי ואבא שלי היו אנשי אוונגרד, היה להם עולם תרבותי רחב. סבי התעניין בתרבות. הוא היה בוהמיין ופוליטיקאי טוב, ידע עם מי להיות בקשר בממשלה. הוא היה חבר של אבא אבן, היה יושב איתו בברים. נסע המון לחוץ לארץ. קיבל תארי פרופסור כבוד - התעודות תלויות אצלי על קיר במשרד, אבא שלי תלה על ידן את תעודת צליחת הכנרת שלו".

אדום אדום "אני מכניס לכל בניין צבע אדום. כן, גם בגלל הפועל תל אביב. הכנסתי אותו גם לבניין הקרדיולוגיה באיכילוב: יש שם חלונות ענקיים אדומים, מעליות אדומות וגשרים אדומים שקושרים את הבניין החדש לבניין שאבא שלי תכנן עבור בית החולים. אני רק מקווה שאוהדי מכבי לא יקבלו התקף לב מהאדום אדום הזה. פרופ' בני ברבש (מנכ"ל בית חולים איכילוב) התנגד לאדום, כי זה הזכיר לו דם. כדי לשכנע אותו הראיתי לו הדמיות של המבנה בצבעים שונים, והוא השתכנע שהשד (האדום) לא נורא כל כך. בסוף הבניין נהיה אפילו עוד יותר אדום, ממש בניין מדמם".

הוא היה רק שליח "יש עכשיו טרנד להתנפל על תוכנית שרון, תוכנית המתאר הארצית שתכנן סבי, האדריכל אריה שרון בשנות ה-50. זו אופנה שנולדה בחוגי גיאוגרפיה באוניברסיטה וזלגה לקהילה האדריכלית ולתקשורת שמסקרת אותה. אני לא מתכוון להגן על תכנית שרון. שהוא, סבא שלי, יגן עליה".

פוצים בשלייקס "הביקורת נגדו נולדה מעיירות הפיתוח, שהן הג'אנק יארד של המדינה. עיירות הפיתוח היו תוצר של מגמה פוליטית, סבא שלי היה רק השליח. מה שבא לי להגיד בכנות: כל מי שמתקיף את תכנית שרון הוא 'פוץ'. 'פוץ' בשלייקס. מי שמתקיף אותה שוכח את הקונטקסט שבו התוכנית חוברה. היה אחד, פוליטיקאי, דוד בן גוריון, שלא היה לו מי-יודע-מה ניסיון גדול בלהיות ראש ממשלה, שקרא לאחד, אדריכל, אריה שרון שלא היה לו מי-יודע-מה ניסיון בתכנון תכניות מתאר ארציות, והורה לו להיות ראש אגף תכנון. מה סבא שלי ידע אז? הוא היה סטודנט בבאוהאוס בברלין והקים בישראל את מעונות העובדים. כל יום הגיעו אלפיים עולים חדשים לארץ, והם ישבו להם סביב איזו מנורת נפט וחצי ובן גוריון חיפש דרך לתפוס את הארץ מהערבים. אז הדרך שלו הייתה לשים פה ישוב, ושם ישוב. מה הלל שוקן היה עושה באותה מציאות? מי שמבקר את תכנית שרון, לא קרא אותה. סבא שלי כתב בפרוגרמה שהתכנית תצליח רק אם תהיה רשת של קשר בין הישובים - רכבות וכבישים רחבים. ויש גם שמועות שעזב את תפקידו במנהל התכנון כי לא יישמו את התוכנית כפי שהתכוון אליה".

החיים בתוך נישה "ירשתי משרד בלי שיהיה לי כמעט כל ניסיון בבנייה. אבותיי בנו שמונה מרכזים רפואיים: וולפסון, סורוקה, איכילוב, בלינסון, גהה, רמב"ם ואסף הרופא וכך התגלגלתי לנישת בתי החולים - אבי וסבי בנו את הבסיס, ואני הגדלתי והרחבתי אותם. בניתי הרבה יותר משניהם, בכלל, וגם בתחומי בתי החולים. לקח לי זמן לגבש את השפה העיצובית שלי. בהתחלה, לא הבנתי מה אני אעשה בבתי החולים. ראיתי בהם משהו אפור, פונקציונאלי ולא מלהיב. היום אני סבור שתכנון בתי חולים זה האתגר הכי גדול שיש ולכן מחייב יצירתיות בלתי רגילה".

מהפכה במערכת הבריאות "עם כל הצניעות המתבקשת, אני מרגיש שחוללתי מהפכה בבתי החולים. שילבתי בבניינים, שיש להם תפקידים רפואיים בלבד, צבע, הכנסתי לתוכם אור טבעי ושיניתי את הפונקציונאליות בהם. שילבתי בבניינים חללי מפגש - הרעיון שבלובי של בית חולים תהיה תערוכה, שבבתי חולים יפרשו מתחמי מסחר גדולים. שיניתי את התפיסה של אזורי ההמתנה - ממסדרונות ארוכים, לחדרי הסבה שאנשים יושבים בהם יחד ולא בשורות, אחד לצד ומול השני. ה'סיפור' של בתי החולים שלי הוא שהם צריכים להיות מקומות מעניינים. מפתיע שדווקא החרדים - בבית החולים מעייני הישועה שבבני ברק שאני מתכנן - מפגינים הרבה יותר פתיחות וגמישות ביחס לגישה המהפכנית שלי. המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, דוקטור ליוור, רוצה להכניס לבית החולים הגדל קמפוס ללימודי סיעוד (אחיות), בית קולנוע וקניון".

לצאת מהנישה "המשרד שלנו מתמחה במבנים שנותנים שירותי בריאות, אפילו הזמינו אותנו כמומחים לכנס בנושא תכנון מבנים למצבי חירום ביפן, אך עושה מאמצים להרחיב את תחומי הפעילות. לא טוב לשים את כל הביצים בסל אחד. לאט-לאט מגיעים גם פרויקטים אחרים. זה לא קל לצאת מנישה שכל כך הרבה שנים המשרד היה בה ובסופו של יום היזמים חפצים לעבוד עם בעלי ניסיון. הדרך לצאת מנישה היא באמצעות שותפויות. השתתפתי בתחרות למרכז קונגרסים בניגריה בעיר קלבה, השתתפתי בתכנון פרויקט בתי מגורים בגיאורגיה".

טייבה "עשו מכרז והסתבר שאריק שרון הבטיח באחד מביקורי גיוס-קולות שעשה בעיר שיכינו לה תכנית מתאר. בשנת 2002 מישהו נזכר בזה, והם ניצלו את ההבטחה. הכנתי ספר, מחקר מעמיק, שהתייחס לרצונות שלהם. בניגוד למה שההיסטוריונים חושבים על התפיסה האוריינטלית של המגזר הערבי - הערבים, לפחות אלה שאני ראיינתי בטייבה, לא רוצים בחזון הכפרי האוריינטלי. עשיתי תכנון של עיר מודרנית, כמו טוקיו - עם בניה צפופה וגבוהה שתרכז אליה אוכלוסייה מכל המשולש - טייבה, טירה וקלנסואה. משרד הפנים לא מממש את החזון שלי ולא מטעמי כסף, אלא משום שנבהל מהקונספציה. אני מאמין שהמדינה רוצה לשמור את הערים הערביות ככפרים ולא לתת להם בשום פנים סממנים אורבניים. טייבה היא 'עיר', לפי הרשומות, כי יש בה עירייה. אבל אין בה תיאטרון, אין בתי קולנוע, אין קניון ואין צפיפות עירונית. כל צעירי המשולש הולכים לבלות בכפר סבא. משרד הפנים ביטל את התכנית ומינה מטעמו ועדה שתעשה תכנית לכול המשולש. לפי התוכנית, כל אדמות ערי המשולש הוכרזו כשמורת נחל אלכסנדר. עיר ערבית היתה מושכת יזמים, יש שם כסף בכלל והאדמות שם שוות כסף והרבה - וזה היה מתחרה בערים וביישובים שבסביבה - כפר סבא ובנותיה".

עזריאלי "מגדלי עזריאלי אינם 'בניין יפה', הם 'בניין טוב'. ואולי הפרויקט הזה טוב בעיני בגלל ההשוואה למגדלים הרעים האחרים שמסביב. החיבור שלהם עם הקרקע הוא איום ונורא, לא פחות מכך, ועדיין - כאייקון עירוני תכנוני - אני מוצא אותו טוב, מרחוק".

הניצה סמוקים "בזמן האחרון אני מתחיל לשקול מחדש את החשיבות של 'יופי' בתכנון. מהניסיון שלי, גם בהוראה וגם בפרקטיקה, לכל אחד יש דעה בעניין יופי וכמאמר הקלישאה, זה באמת עניין של טעם. טוקיו, ממנה חזרתי זה לא מכבר, היא עיר מאוד 'מכוערת', לפי המקובלות. יש בתוכה גנים ומקדשים שבהם אסתטיקה רבה, אבל לטוקיו, כעיר, יש מימד אורבני שמרתק אותי - ולא מהבחינה האסטטית. היא עיר נכונה, בצפיפות נכונה. אבל אם אני אציע להרים בתל אביב כל בניין לגובה חמישים קומות, יקפצו עלי כל הניצה סמוקים (אדריכלית, מנושאות דגל השימור - מ.מ), וירצו להרוג אותי, ובמידה מסוימת של צדק, אבל זה צדק מאוד מסוים, כי אפשר אחרת".

טוקיו תחתית "כל תחנת רכבת, זה מרכזי קניונים, כמו קניונים אבל לא כמוהם. מתחת לאדמה אני הייתי מצפה למצוא ריח של שתן, זוהמה והזנחה. בטוקיו מצליחים ליצור חללים נעימים - נקי שם, אין גרפיטי, ויש התרחשות עירונית תוססת ונעימה - יוצאים בערב לאכול בעיר התחתית, זו שמתחת לאדמה".

תופעת ה'וואו' "אני נתקל באחרונה שוב ושוב בקריטריון חדש בעולם התכנון: 'זה עושה (או בעיקר לא עושה) וואו'. אני שומע את זה מאחיות, מרופאים שאני מתכנן עבורם מבנים וחללים. אני לא מבין את זה. למה צריך 'וואו' בבניין. באים אליו פעם ראשונה, פעם שניה - אז יש וואו, אבל בניין עומד ששים שנה, לפחות. אז מה - שישים שנה הוא יעשה 'וואו'? בחיים לא".