דצמבר 1990 היה חודש השיא של העלייה מרוסיה, 36 אלף איש. זה תירוץ מספיק טוב לציין עשרים שנה לעלייה הכי משפיעה שהייתה פה. איך עושים את זה? הרי אי אפשר ללכת ולראיין מיליון איש ולצטט מחקרים זה קצת משעמם. גם סיפורי הגירה וקליטה זה גם דבר ששמענו כבר מיליון פעם, בינינו. אז חשבנו לערוך מסע קטן בין חבורות של ישראלים ילידי חבר העמים. יש המון כאלה, ומן הסתם אי אפשר היה לפגוש את כולן. ניסינו למצוא כאלה שבילו כאן לפחות מחצית מחייהם ועדיין מגדירים את עצמם כחלק מקהילה. כמובן שלא מדובר בתמונה שלמה, אבל אולי עדיף ככה, כי תמונות שלמות הן מטבען קצת פחות מעניינות.
קליניניה, אוזרוב, פינברג, שוליק ונסיבוב / צילומים: אדוארד קפרוב
בלוגרים עלייך ישראל
הסצנה השוקקת של בלוגרים ישראלים שכותבים ברוסית מתרכזת רובה ככולה באתר LiveJounal.com, אתר בלוגים פופולרי בטירוף אצל הרוסים. אפילו מדבדב מחזיק שם בלוג. קשה להעריך את מספרם, אבל אנשים השוחים בתחום מדברים על משהו כמו 15,000 בלוגרים ישראלים שכותבים ברוסית. יש להם השפעה לא קטנה, כך אומרים, על המתרחש ב"רחוב הרוסי", אלוהים יודע מה אומר הביטוי הזה. שרים ממוצא רוסי נוהגים להזמין דרך קבע בלוגרים למסיבות עיתונאים ולדבר דרכם אל הבוחרים. מהבחינה הזו, מדובר בסצנה מתקדמת יותר מזו הדוברת עברית.
חמישה מהבלוגרים היותר בולטים התקבצו עבורנו בצהרים שמשיים בכיכר רבין.
דניאל נסיבוב, בן 26 מבאר שבע, סטודנט לשיווק בספיר, מתהדר בלמעלה מ-5,000 כניסות ביום לבלוג שלו. כמי שמודע למספר הגדול של קוראים מחו"ל הוא לא רוצה שיחשבו רע על ארצנו: "גם אם יש דברים לא טובים במדינה, ויש, אני לא כותב אותם כדי שאנשים לא יחליטו שהם לא רוצים לבוא. אני מרגיש שאני מייצג את המדינה".
על הקצה ההפוך של הסקאלה מנסיבוב נמצא אלי פינברג, שכותב תחת הכינוי "אל-פיניק" ברוסית ומפרסם מדי פעם מאמרי אורח בוואלה, בעברית. בן 38, מנהל תפעול בוואלה-שופס, נשוי בשנית ואב לארבעה. מתגורר בגן יבנה, במקור ממינסק. הבלוג של פינברג עושה הרבה רעש בקהילה הרוסית בשל העובדה שהוא חלק ממיעוט. פינברג הוא רוסי שמאלני. הוא תומך בגלוי בפתרון של שתי מדינות וכותב אפילו על הנכבה, שלא נדע. כך הוא כותב על המגמה של הרוסים שלא ללמד את ילדיהם עברית ומגדיר אותה כ"לא ציונית".
כך הוא כותב על הגיור ועל הקבורה הנפרדת לרוסים. הוא אפילו ראיין בבלוג שלו את ההיסטוריון השנוי במחלוקת שלמה זנד (מחבר הספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי"). "כמעט רצחו אותי על זה", הוא אומר. בשבוע שעבר פרסם מאמר בוואלה בו הודיע שהוא מתכוון לשים בביתו עץ אשוח, ובגאווה גדולה. גם שם זכה לתגובות בנוסח "אז לך למדינות עם הרבה עצי אשוח". בחור כלבבי, בקיצור.
אינה קליניניה מחזיקה את הבלוג שלה כבר עשר שנים תחת השם Seagal_Gall ומקבלת גם היא אלפים רבים של מבקרים ביום. שלוש שנים היא בארץ. עלתה לבדה. לפרנסתה, עובדת כעורכת באתר החדשות הרוסי "מיג ניוז". היא כותבת על תיירות, בעיקר תיירות ביהודה ושומרון, "ארץ ישראל השלמה מה שנקרא. לי אף אחד לא יגיד איפה מותר ואיפה אסור לי לטייל. לא כל אחד יודע איך אנשים חיים בשכם".
- איך אנשים חיים בשכם?
"יותר טוב ממה שאנחנו חושבים".
גם יבגני אוזרוב המכונה ז'ניה, ובבלוג בכלל קוראים לו יוז'יק (Youzhik), כותב על תיירות בארץ. 21 שנים הוא בישראל. לאחרונה פרסם את "תל אביב צעד אחר צעד", ספר התיירות הראשון ברוסית שהתפרסם על העיר. "ילידי ישראל שכותבים על הארץ מסתכלים עליה אחרת", הוא אומר.
- איך אחרת?
"הם מסתכלים דרך התרבות המקומית. תל אביב היא בשבילם נחום גוטמן. אבל מי שבא מאירופה הזיכרונות שלו הם אחרים וכך גם היחס, לבאוהאוס למשל. יש את זה גם במקומות אחרים בעולם. אני מסתכל יותר על ההיסטוריה".
- אז מה מיוחד פה?
"לא כל כך מיוחד פה".
אנה שוליק היא דמות מוכרת בקהילה הרוסית. היא הכתבת והפרשנית הפוליטית והמדינית של ערוץ 9, מגישה את תוכנית האקטואליה השבועית פוסט-פקטום ותוכנית חדשות יומית. היא נחשבת לעיתונאית חוקרת מוערכת למדי. כולה אש ולהבה. כשהיא מיידה פקק של בקבוק קולה ביונים שמפריעות לצילום ואחת מהמשוגעות של תל אביב מתחילה לצעוק עליה שהיא פוגעת ביונים ושהיא יפת נפש או משהו, במסגרת הקשר שלא הבנתי ממש, היא אומרת לה: גברת, אנחנו רוסים, אנחנו הכי לא יפי נפש שיש.
אלפים מנויים לבלוג שלה, אלפי צפיות. הנושאים: סלט, מאקטואליה ועד ילדים. הפוסט האחרון שלה התפרסם בבוקר הפגישה שלנו, אחרי שאבי שמחון מהאוצר התבטא נגד העולים: "בהתחלה רתחתי מזעם. בעלי לא יהודי ולאף אחד זה לא הפריע לשלוח אותו להילחם בלבנון. אבל אחר כך נרגעתי קצת וכתבתי שאם בוחנים את כלל העולים מקום המדינה, הרי שמתברר ש-90% מהם הגיעו לא ממניעים אידיאולוגים. או שהיה פוגרום או שגירשו אותם. כולם הגיעו ממניעים אישיים, רק מיעוט הגיע בגלל אידיאולוגיה צרופה. כתבתי שהוא טמבל, אבל מצד שני הזכרתי להם את הסיפור על שמונה נערים רוסים שפיצצו מישהו במכות. זה היה בתגובה לפוליטיקאים שהיללו את העלייה הרוסית בתור הדבר הכי טוב שקרה לישראל. שום דבר הוא לא הכי טוב ולא הכי רע. הכללות - זה הכי רע".
שוליק, כמו רבים, ניסתה בהתחלה לברוח מהרוסית. לא רצתה לדבר, לא רצתה לקרוא. "בסוף נפלתי לעבוד בערוץ 9 והתחתנתי עם רוסי". גם היא ניסתה לשמור על העברית, עד שילדה. שני ילדים יש לה. אחרי הלידה, היא מספרת, החליטו היא ובעלה על ילדים דו לשוניים. הוא ידבר איתם רוסית, היא עברית. "הבעיה שברגע שהם נולדו מצאתי את עצמי מדברת אליהם רק ברוסית. הרוסית בחרה בי".
הכי גבוה, הכי עמוק
שישי בבוקר על הכביש לקיבוץ בית אורן, חצי קילומטר מתחת לעיקול שבו נשרף האוטובוס באסון הכרמל. במחצבה הישנה, מאחורי הבוטקה של הדרוזי שמוכר פיתות עם לבנה, מתכוננים החבר'ה של ארגון סרמה לקורס סנפלינג.
חבורה של שישה בריונים יושבת בצל, מכינה קפה שחור. אנשים של מעט מלים, אבל לחיצת יד שלהם יכולה לפורר לך את העצמות. הדרך היחידה לזכות בהערכה שלהם היא לקפוץ מסלע גבוה, כך שהסיכוי שלי נמוך יותר מקלוש. ארבעה חבלים כבר משתלשלים מהמצוק, וכולם כבר חגורים ומאובטחים. עד שתגיע הקבוצה הראשונה אנחנו מטפסים לפינה מוצלת בדיוק על קו הגבול המשורטט של השריפה. מאחורינו היער שרוף, לפנינו הוא עדיין ירוק.
סרגיי שציפיצין, 42 אבל נראה הרבה פחות, הוא ראש הקבוצה. יליד סיביר, עלה לפני 15 שנים והתחיל לעבוד בעבודות גובה על חבלים. הוא מחזיק בתואר מקום שביעי בעולם במערנות, שזה אומר שהאיש ירד לעומקה של המערה השביעית בעומקה בעולם, סרמה שבקווקז. על שמה נקראת הקבוצה. פירושה המילולי: רוח סערה, ביטוי שיכול לתאר במדויק את שציפיצין עצמו, מתכנת בהשכלתו והיום סטודנט לתואר שלישי בגיאודזיה (מדידה, מיפוי והתוויה) בחיפה.
שציפיצין הקים את הקבוצה ב-2003 יחד עם אנה זובוב וליאוניד נובוסלסקי. סרמה מתעסקת בעיקר בחקר מערות, אבל גם בחילוץ ובגילוי מסלולי טיול חדשים. את הפעילות שלה היא מסבסדת, באופן חלקי בלבד, מארגון טיולי אקסטרים בארץ ובעולם תחת השם "סרמה טורס" ומארגון תחרויות של ענפי ספורט כמו טיפוס בחבל, קפיצה בחבל (שזה באנג'י, רק בלי הגומי) - כל מה שקשור בסיכוי סביר לשבור לך את הראש.
כ-3,000 אנשים רשומים במועדון של סרמה, כ-200 מהם פעילים ממש, ברמה של טיול כל סוף-שבוע. אחרי שיגמרו את השיעור פה, ילכו לטייל קצת בים המלח. רובם המכריע ילידי רוסיה. מדי פעם הם מארגנים מבצעים כמו ניקוי שביל ישראל או ניקוי מבצר המונפורט. הטיולים שלהם, הם אומרים, מתאפיינים גם באווירה המשפחתית, כלומר בלא מעט וודקה מסביב למדורה בערב, כמו גם במחיר הזול שהם גובים, אבל בעיקר בירידה - כמעט בהתעלמות גורפת - מהשבילים המוכרים ובחיפוש אחרי מסלולים חדשים.
לא מעט גילויים חדשים ומרתקים נזקפים לזכות סרמה. בראשם מערת איילון בשטח המחצבה של נשר, שם נתגלו מיני סרטנים ויצורים חד-תאיים שחיים רק במערות ולא היו ידועים לאדם, כמו גם מערות רבות באזור פקיעין ושלל מערות וקניונים באזור ים המלח, האזור האהוב עליהם, כך נראה. אחד ההישגים הוא שן של כריש בת 70 מיליון שנים שהתגלתה במערה בגובה של 600 מטרים מעל פני הים. מצא אותה איליה שוסט, 33, שיושב איתנו. הוא זה שהכין את הקפה הטעים. "זה היה במקרה", הוא מספר, "הלכנו לקטוף פטריות ומצאנו מערה". והוא בכלל סטודנט לאלקטרוניקה.
"אנחנו מכירים את ארץ ישראל טוב יותר מהצברים", אומר שציפיצין. "בשביל לחקור ולגלות אתה לא צריך כלום, לא מימון מהמדינה ולא שום דבר - רק מבט אחר, ורצון, וכמובן אימון", אומר שציפיצין. "אנחנו מסתכלים אחרת", מוסיף שוסט, "בשבילנו כל נסיעה בכביש 6 היא גילוי חדש".
- הייתי בטוח שזה יהיה הפוך. באתם מרוסיה, ארץ עם מרחבים בלתי מוגבלים, סוגי אקלים רבים ואתגרי טבע מטורפים. פה קטן וצפוף וחם וצהוב.
הם מסתכלים עלי ברחמים מהולים בבוז קל. "זו מדינה חלומית!", אומר סרגיי. "מדהימה", מסכים שוסט. השאר רק מהנהנים. "כולם חושבים שהמקומות המעניינים הם בחו"ל", אומר סרגיי, "אבל זה ממש לא נכון. זה מקום קטן, אבל יש פה הכול, דברים מעניינים מאוד: מערות מלח הכי גדולות בעולם; בחרמון יש מערות נהדרות, אבל לשם לא נותנים לנו להיכנס. יש מערות גיר, כמו באיילון, מערות מסתור בחריטון, 130 מערות רק בהר סדום, אתה יודע מה זה? וקניונים נהדרים - בים המלח, אבל גם בצפון. וזה עוד בלי לדבר על ההיסטוריה". עיניו נוצצות: "יש לך מדבר, ויש לך שלג, ויש לך ים. בקיצור, הכול".
- ומה אתם אומרים על הטייל הישראלי?
הישראלים דווקא בסדר, הם אומרים. רובם שומרים על הטבע, למרות שפה ושם יש אנשים שמשאירים זבל וזה מרתיח אותם, אבל הם קובלים על העדרה של תרבות גילוי. "אנשים פה", כך סרגיי, "לא יורדים מהשבילים המוכרים. הולכים רק איפה שאומרים להם, לא רוצים להכיר מקומות חדשים.
אין מחקר, הם אומרים. הרשויות ברובן קופאות על השמרים ולא רוצות לגלות מסלולים ומקומות חדשים, אולי מחוסר תקציב. אחרי הכול, כל מערה חדשה זה די תיק - צריך לגדר ולשמור ולסמן. אולי סתם מחוסר חשק, מי יודע. רק לקק"ל הם מחמיאים. "אנשים לא מכירים את הארץ שלהם".
- ואיך הרשויות מתמודדות איתכם?
"כלום", אומר שציפיצין, "קיר. אתה יודע מה זה קיר?". רבים מהגילויים מתבצעים או בשטח פרטי או בשטח צבאי, ואנשים לא רוצים שיידעו. הם מביאים בתור דוגמה את המפעל בנשר, שבשטחו התגלתה המערה עם הסרטנים. יש שם המון מערות שהם פשוט מפוצצים בלי לגלות לאף אחד, הם אומרים.
- זה בעצם הופך אתכם לעבריינים.
ועוד איך, הם צוחקים. "אתה יודע כמה תיקים יש לי?", אומר שציפיצין, "רובם על הסגת גבול, שוטטות ופגיעה בטבע". את הסעיף האחרון הוא מונה בעצב. מעליב אותו שיכולים לחשוב שהוא פוגע בטבע. זו הרי אהבתו הגדולה.
"לפני שנה", הוא מספר, "ירדנו למערות מתחת להר הבית. מקומות מדהימים. היינו צריכים לשחד צרפתים שייתנו לנו לרדת. כל האזור הזה בכלל לא ממופה. הפעם האחרונה שמישהו ירד לשם הייתה לפני 150 שנה. זה כל-כך חבל. אנשים רוצים לטייל, רוצים להכיר את הארץ. זוהי הציונות. איך אתה יכול לאהוב את הארץ הזאת בלי להכיר אותה? אנחנו רוצים לטייל ולשתף כמה שיותר אנשים".
- ופרנסה יש בזה?
הם צוחקים. "איזו פרנסה", אומר שציפיצין, "אבל מה זה פרנסה לעומת האופוריה של הגילוי? אתה יודע מה זה לגלות מקום חדש? יש לך מושג איזו תחושה זו?".
יותר להט, בבקשה
תיאטרון מיקרו נוסד ב-1994, כשאירינה גורליק, שעלתה לארץ שנה קודם, ייסדה סטודיו בירושלים שנועד לבני נוער עולים מרוסיה. תחת הדרכתה של גורליק הפכו המוכשרים מבין תלמידי הסטודיו לשחקנים של תיאטרון מיקרו, שאף הוכר כתיאטרון מקצועי בשנת 2004 והיום מציג באולם הקטן של תיאטרון החאן בירושלים. בסך-הכול יש 12 שחקנים בלהקה, ארבעה מהם ילידי הארץ. הם לא מעלים סתם מחזות. הכול שם מאוד רציני, רוסי כזה, או כמו שאומרים לי פה: סטניסלבסקי, סטניסלבסקי, סטניסלבסקי - ועוד קצת סטניסלבסקי. לא משחקים פה משחקים, כן?
אני מגיע בין שתי הצגות באותו הערב של "נדרים" על-פי "יוסף ואחיו" מאת תומס מאן. חמשת השחקנים בהפסקת סיגריה, כמה מהם עדיין בבגדים התנ"כיים.
מריה גורליק, אחותה הצעירה של אירינה, בשמלה אדומה, משחקת את לאה. להורים, לב ולודמילה, היה ברוסיה תיאטרון סאטירי בשם מיקרו. הם נשארו, הבנות עלו. מריה עלתה ראשונה ונאלצה לעבוד בעבודות שונות - אין שפה, אין עב*דה, קשה, קשה. ועדיין, היא לא יכלה לחיות בלי המשחק. אז כשאחותה עלתה והקימה את התיאטרון, היא הצטרפה מיד.
אנה ביחובסקי, בתפקיד אשת פוטיפר, עלתה לארץ בגיל 14 מאוקראינה. באוניברסיטה למדה צרפתית ובלשנות, אבל לא מצאה שם את עצמה. רצתה תיאטרון. התקשרה לגשר ושאלה אם אפשר ללמוד. לא, אמרו לה. בתי הספר הישראליים לתיאטרון, היא אומרת, לא דיברו אליה. מישהו המליץ לה על הסטודיו של גורליק. זה היה בשנת 2000, ומאז היא שם.
מיכאל גורודין, מישה, שמשחק את יוסף, עלה מאוקראינה בגיל שמונה. אין לו טיפת מבטא, וכשאני שואל אותו על זה הוא מספר סיפור שכבר שמעתי, מה שלא הופך אותו לפחות נוגע ללב: משפחת גורודין התיישבה בנתניה, ומיכאל הקטן הבין אז שיש לו שתי אופציות - "או שאתה דוחה את ישראל ונשאר רוסי, או שאתה דוחה את רוסיה והופך ישראלי".
הוא בחר באופציה ב'. "רציתי להשתלב. לא היו לי חברים רוסים, התנערתי מהכול". אחרי הצבא עבר לירושלים והתחיל ללמוד מתמטיקה. עד היום הוא מלמד בתיכון. ב-2005 החליט ללמוד תיאטרון והתגלגל לסטודיו של גורליק. "מבחינתי זה היה סוג של רנסנס רוסי. חזרתי לדבר את השפה, למנטליות שהתנתקתי ממנה. זה דחף אותי לנבור בשורשים שלי, להתחיל לראות סרטים ברוסית, לקרוא ספרים. נסעתי גם לטיול שורשים תרבותי ברוסיה".
- עוד מעט גם תחזיר את המבטא.
"אולי".
אלירן כספי, שמשחק את יעקב, וסימה גורן, שמשחקת את רחל, הם הישראלים שבחבורה. אבא של סימה עולה מרוסיה, אמה עולה מצרפת. הם הכירו באולפן, והיא נולדה בירושלים. תמיד רצתה לשחק. החלום בער על אש קטנה, עד שאביה ראה הצגה של מיקרו והתקשר אליה ביציאה מהאולם: כאן את חייבת ללמוד. מאז היא כאן. מריה מספרת שכשסימה נבחנה ללהקה והתבקשה לשיר, אירינה פשוט פרצה בבכי. גורן מספרת שלא מזמן ראתה באתר האינטרנט של התיאטרון שהיא "השמיר של הלהקה". כששאלה במה מדובר הבינה שמדובר בטעות. היא הזמיר של הלהקה.
אלירן כספי, שמחזיק בתואר יליד ישראל הבכיר על הבמה, למד בסמינר הקיבוצים ושיחק כמעט בכל התיאטראות שבסביבה. למיקרו הגיע לפני כשנה וחצי די במקרה. "הייתי בשוק בהתחלה, חזרות שלמות העברתי עם אירינה רק על איך הדמות הולכת. הפדנטיות הזו הרגה אותי. לטובה הרגה אותי".
- אז אולי אתה האיש לדבר איתו על התיאטרון הרוסי. כולם פה רק מדברים על תיאטרון ישראלי.
"זה באמת תיאטרון ישראלי, אבל הרוסים אוהבים תיאטרון בלהט, ברצינות. זה שונה מאוד מהדרך הישראלית לעשות תיאטרון. זה הרבה יותר חמו*ר כאן, ומצד שני, הכול נעשה מתוך אהבה ושמחה של עשייה. עושים את זה - ותסלח לי, כן? - בשביל האמנות".
הם כמובן מתנערים מההשוואות לתיאטרון גשר. כשאני שואל אותם על החזון של מיקרו, אנה אומרת: "אני לא רוצה להיות מוגדרת בתור תיאטרון רוסי. אנחנו תיאטרון איכותי". "זה כמו החלוצים שבאו מרוסיה בעליות הראשונות", אומר גורודין, "המנגינות היו מרוסיה, גם הבללייקות, גם המסורת. אבל העשייה והמטרה היו לגמרי ישראליות. אותו הדבר כאן".
הקהל כבר מתחיל להידפק על הדלתות של האולם הקטן, ואני עוזב את השחקנים להתחיל להתכונן.
יזמות היא לא מילה גסה
בקמפוס המפואר של IBM בפתח תקווה אני פוגש את חברי הצוות המוביל של סבוי-ביז, כולם בשנות השלושים שלהם, כולם עשרים שנה בארץ. כולם בוגרי הטכניון, כולם יזמים בתחום ההיי-טק.
דניס קריביצקי, מייסד ומנכ"ל PromptCircuits, הוא המבוגר האחראי שבחבורה, היחיד עם חליפה. לא מדבר הרבה, אבל מנווט את השיחה ביד רמה. דוד (דימה) ליפוקוב, מייסד ומנכ"ל iPhoneTrip, הוא רזה, חייכן ומלא חיים. דניאל חפץ, מייסד ומנכ"ל Inphodrive, הוא על תקן הצעיר הפוחז. אנטולי קושניר, מייסד ומנכ"ל Comm-IT, הוא שר החוץ של הקבוצה. רוסטאם טאיגר, אחראי על עסקים חדשים ב-JVP, הוא יזם בלתי נדלה. ואחרון חביב: איתן צפריר, היועץ המשפטי של העמותה והיחיד שלא שייך לתחום ההיי-טק. הוא היה בעבר יועץ ועוזר בכיר למזכיר הממשלה צבי האוזר, והיום הוא בעל משרד עורכי-דין פרטי במגדלי עזריאלי וחבר בוועדות שונות מטעם ראש הממשלה. הוא גם הירושלמי היחיד שבחבורה.
סבוי-ביז נולדה באוגוסט 2008, כשקריביצקי וליפוקוב נפגשו בטכניון והחליטו לייסד קבוצה. הם נפגשו בדירה של ליפוקוב בחיפה, הזמינו את כל החברים, ארגנו משהו לשתות. 30 איש הגיעו. אז, אומר ליפוקוב, בנינו את החזון, ואחרי חצי שנה ראינו לאן אנחנו הולכים. הבנו שאנחנו רוצים לעזור לסטארט-אפיסטים רוסים. או לפחות לסטארט-אפ שהמייסד שלו רוסי. ממוצא רוסי, דואג לתקן אותו מישהו בכל פעם מחדש.
במפגש השני הצטרפו לקבוצה גם סברסקי, חפץ וקושניר והקבוצה כבר שכרה אולם. הגיעו 40 אנשים. במפגש הרביעי היה משבר קל: הגיעו רק 18 איש. מצד שני, אחד מהם היה טאיגר, שהביא איתו את IBM, שמאז מארחת את מפגשי החברה בקמפוס המפואר שלה בפתח תקווה, וגם את זהר זיסאפל ואת היזם יוסי ורדי, שאותם לא צריך להציג.
מאז היו כבר 11 מפגשים, שלכל אחד מהם מגיעים למעלה ממאה איש, כולל פיגורות ידועות מהתחום שבאות לפגוש את היזמים המבטיחים של המחר.
כשקושניר הצטרף לוועד המנהל, הוא נטל על עצמו את תפקיד האחראי על קשרים בינלאומיים והתחיל לדחוף את הקבוצה החוצה, לחו"ל, בעיקר לרוסיה.
עכשיו סבוי-ביז היא כבר לא רק עמותה שעוזרת ליזמים עולים מחבר העמים. עכשיו היא גם מספקת את שער כניסה ליזמים רוסים לישראל ומין פורטל לקהילת ההיי-טק הבינלאומית של דוברי רוסית. העמותה נמצאת היום בקשר עם בוגרי התוכנית הנשיאותית של פוטין להכשרת מנהלים בהיי-טק ועם ארגון אמריקאי של מקצועני היי-טק דוברי רוסית בשם amBAR. הם אפילו פגשו את הנשיא הרוסי דימיטרי מדבדב, שבהוראת ראש הממשלה פוטין משקיע רבות בהקמת עמק הסיליקון הרוסי.
- אז מהם בעצם המאפיינים של היזם הרוסי?
קושניר: "הבעיה היא תרבותית. אין מנטליות של יזמות אצל הרוסים. יש מהנדסים מעולים, אבל הרוסי מפחד להיות יזם".
כולם מהנהנים ועדיין, הם נהנים לצטט מחקר שהתפרסם במהלך החודש, "אחוז היזמים בקרב העולים גבוה פי שלושה מאחוז היזמים בקרב האוכלוסייה הישראלית הוותיקה".
"יש משהו מאוד לא פרופורציונלי בתעשיית ההיי-טק הישראלית", אומר ליפוקוב. "בדרגים הנמוכים יותר, אצל המהנדסים, תוכל לראות רוב רוסי, אבל כמעט שאין מנכ"לים של חברות היי-טק".
טאיגר: "המקסימום זה CTO, האיש הטכני הרוסי. זה לא נדיר שחברה מקבלת איזה פרס והמנכ"ל עולה לנאום, ואז מתחיל להודות לצוות ובסוף גם ל'בוריס, האיש הטכני שלו'". זה הקיו של כולם: "ותודה גם לסטס ואולג וסרגיי שעשו את כל העבודה".
קושניר: "אותו הדבר גם בצבא. תראה לי אלוף רוסי. הרוסים יותר קרביים, אבל מעבר לרב-סרן לא תמצא כמעט. גם זה יגיע, אבל כרגע יש תקרת זכוכית".
חפץ, קושניר וטאיגר מספרים שבעידן הקומוניסטי להיות יזם הייתה בעצם עבירה. על יזמות היו שולחים אותך לכלא, או לסיביר. עד היום, מסכימים כל היושבים סביב השולחן, ההורים שלהם לא כל-כך מבינים מה הם מנסים לעשות עם כל היוזמות שלהם.
"אני תמיד הייתי יזם", אומר טאיגר, "עוד בתור ילד. הייתי מארגן מסיבות. בטכניון ארגנתי תחרות רובוטים (שממשיכה עד היום). אבל כשחשבתי להקים עסק, המחשבה הפחידה אותי. ככה גידלו אותנו לחשוב: אתם המהנדסים, המתכנתים. המנכ"לים זה הם, זה האחרים, בני האלים. אתם תידבקו לכיסאות שלכם".
"אבל כל זה משתנה", אומר ליפוקוב. "השילוב הזה קורה, אין מה לעשות. זה כור ההיתוך". כור החיתוך, מתקנים אותו כולם במבטא רוסי.
קושניר: "אתה יכול לראות את זה גם במספר הזעיר של רוסים שעשו אקזיט. מעטים מאוד. אולי שלושה".
- אתם כבר עשרים שנה בארץ. איך נראים לכם אנשי ההיי-טק ממוצא רוסי של היום?
"החבר'ה של היום הרבה יותר משוכללים", אומר ליפוקוב, "הם כבר גדלו בתוך הקפיטליזם, הם יותר משוחררים. זה משתפר".
כתבות
ני"ע
