אור ראשון

בעליית הגג, במרתף או בבוידעם, יש דברים שממתינים שנים בארגזים עד שישחררו אותם ויעניקו להם חיים חדשים. מהם מעלים אבק ומתכלים, אחרים נשמרים במשך עשורים. כזה הוא סיפורה של שרה ליביה איל, אמנית עם טביעת עין ייחודית, אשת סוד ומוסר עבודה, ציונית וצלמת, שאוסף תצלומיה רואה כעת, שבע שנים אחרי מותה, אור לראשונה.

היא עלתה ארצה מהונגריה ב-1940 עם בתה, ורה, ובעלה באותם ימים. תמיד נמשכה לאמנות ולצילום, ובאחד השיטוטים ברחובות תל אביב, בעודה מחפשת לעצמה עיסוק בישראל, פגשה מכר שהמליץ לה להשתלב בסטודיו לצילום של אמן באוהאוס ידוע. היא קיבלה את ההצעה, ומשם המשיכה לעבוד בצלמנייה המפורסמת ברחוב אלנבי, שפועלת עד היום. מפגש מקרי נוסף עם אותו מכר הוביל אותה גם אל חיל המודיעין הישראלי של קום המדינה, ומשם למוסד. היא גויסה לתפקידים שהיו קשורים לצילום והתמידה בהם עד גיל 72.

אלפי תמונות שצילמה במהלך חייה למטרות אמנות אוחסנו בארגזים על גבי ארגזים ושוכנו במרתף ביתה של נכדתה, דפי רוזן-זינגר. בנה של הנכדה, איתי, הוא תלמיד תיכון בן 16. במהלך קורס לצילום בבית הספר סיפר למורתו, דורית וסרשטרום, על סבתא רבא שלו, שהייתה צלמת. וסרשטרום הייתה בעיצומם של לימודים לתואר שני באמנות באוניברסיטת תל אביב וחיפשה נושא למחקר לעבודת הגמר.

"אחרי שאיתי סיפר לי על סבתא רבא שלו ניגשתי בתמימותי לאינטרנט וחיפשתי חומרים על שרה. לא מצאתי כלום", מספרת וסרשטרום. "גם בספרייה עברתי עם הספרניות על מאגרי מידע ולא מצאנו כלום". אבל איתי התעקש. בשיעור שלאחר מכן כבר הביא מסמך שכתבה ליביה איל בעצמה במכונת כתיבה ובו קורות חייה המקוצרים. הצעד הבא היה להזמין את וסרשטרום למרתף הבית, שם חיכו הארגזים בסבלנות.

וסרשטרום ובני המשפחה פתחו את הארגזים בזהירות וגילו בהם את תצלומיה של הסבתא מסודרים בקופסאות קטנות, כשהפילם מוצמד אליהם בסדר מופתי, תוך ציון מראה מקום ותאריך. בין היתר מצאו אלבום שליביה איל הכינה בעצמה ובו תצלומים מארץ ישראל של שנות ה-50 וה-60. וסרשטרום לקחה איתה את האלבום למרצה שלה, ד"ר עדינה מאייר, שאמרה לה, "עזבי הכול ולכי על זה, את מגלה פה צלמת שאף אחד לא מכיר".

"לא קיבלה הכרה בחייה"

במשך שנה וחצי צללה וסרשטרום אל חייה של ליביה איל: "הייתי עסוקה רק בשרה. לקחתי שנת שבתון ובכל רגע הייתי עסוקה בצילומים ובמחקר בחדר העבודה בבית".

וסרשטרום גילתה שבתחילת שנות ה-50, עם גיוסה לשירותי המודיעין של ישראל, נשלחה ליביה איל לפריז למשך ארבע שנים. כשחזרה לארץ הייתה מופקדת על מעבדת הצילום, שם התמחתה בטכניקות מעבדה שפיתחה.

נוסף לפריז צילמה ליביה איל גם במזרח הרחוק בתחילת שנות ה-70, כשנסעה לבדה עם המצלמה בעולם. עוד צילמה גם את ניו יורק של אותן שנים, אבל בעיקר תיעדה את המדינה כמעט מראשיתה לאורכה ולרוחבה, בזמן המלחמות, באתרי הקודש, ברחובות תל אביב וירושלים, בשוק בבאר שבע, בים המלח ועוד ועוד.

לאחר עלייתה לישראל התגרשה ליביה איל מבעלה בצעד אמיץ ויוצא דופן לאותה תקופה. היא התמסרה לעבודתה במודיעין ובכל רגע פנאי הייתה יוצאת לצלם, כשלעתים בתה ורה מצטרפת אליה. היא ניסתה לפרסם את צילומיה, אך ללא הצלחה. "היא שלחה צילומים לעיתונים גרמניים בניסיון למכור אותם ורצתה להוציא ספר צילומים, אבל זה לא הלך", מספרת וסרשטרום. "זאת גם אחת משאלות המחקר שלי שנוגעות למגדר. גיליתי שעד לשנות ה-70 אמניות נשים ובטח צלמות לא זכו להכרה. הצלמים הגברים של אותן שנים עבדו בשירות המדינה, ואילו הנשים פתחו לרוב סטודיו לצילום משפחות לפרנסתן. אני חושבת שהעובדה ששרה לא קיבלה הכרה בחייה כצלמת תסכלה אותה".

סימנים לעבודתה המודיעינית כצלמת, מספרת וסרשטרום, אפשר למצוא גם בצילומי האמנות שלה: "זה בא לידי ביטוי בכך שיש צילומים שרואים שזווית הצילום שלה היא מהמסתור, שלאנשים בכלל לא היה מושג שהיא מצלמת אותם. אבל יש צילומים אחרים שבהם רואים שהיא מדברת עם המצולמים. רואים בעבודות שלה את הרגישות האדירה שלה לבני אדם, ואצלה כולם היו שווים - עני ועשיר קיבלו אותו המקום, הייתה לה זווית מיוחדת על המתרחש. זה משהו שמאוד התחברתי אליו".

"נשארת במעבדה עד אחרי חצות"

משפחתה של ליביה איל מספרת שלאורך כל השנים היא הייתה דיסקרטית ומסורה באופן יוצא דופן לעבודתה, וכך גם העידו עמיתיה מקהיליית המודיעין. "הם סיפרו שהיא הייתה מגיעה למעבדה בבוקר ומעולם לא עשתה בזמן העבודה דברים שקשורים לצילומים הפרטיים שלה", אומרת וסרשטרום. "היא הייתה מסיימת בשבע בערב ונשארת במעבדה עד אחרי חצות כדי לפתח את הפילמים שלה. הייתה לה הפרדה ברורה בין העבודה, הצילומים שלה והבית".

"הייתי מודעת לעבודה שלה, אבל לא לפרטי פרטים", אומרת הבת ורה. "ראיתי שהיו תקופות שהיא הייתה במתח גדול ואחר-כך תקופות של רגיעה. היא עשתה דברים שלא ייאמנו, היא הייתה אישה עם אופי חזק מאוד".

ד"ר מאיר רוזן, בעלה של ורה, מספר שבזמן שאמה של אשתו שהתה בפריז בשליחות המוסד, הוא עבד כסטודנט בשגרירות בפריז: "פגשתי אותה, היא עבדה במחלקה הטכנולוגית של המודיעין ומעולם לא סיפרה אפילו מילה על העבודה שלה". לימים הפך רוזן לשגריר ישראל בצרפת ובארצות הברית (בתקופתו בתפקיד התפוצצה פרשת ג'ונתן פולארד).

"ידענו המון דברים על סבתא, אבל המון דברים לא ידענו", מספרת הנכדה דפי. "בהלוויה שלה פגשתי את החברים מהמוסד, ורק בהספד שלהם הבנתי איזו דמות היא הייתה. היו לה אומץ ושקט פנימי נדירים. למרות שהייתה אישה צנומה ורזה, היא כנראה עמדה במצבים מאוד מורכבים. היא הייתה מאוד ליברלית מצד אחד ומסודרת בצורה כפייתית מצד שני. היא הייתה נגד מוסד הנישואין והאמינה שאדם צריך למצות את עצמו בחייו".

עם זאת, וסרשטרום מצביעה על עבודות רבות שבהן עסקה ליביה איל ביחסים שבינו לבינה. בעת שהותה בפריז ובניו יורק הרבתה לצלם זוגות אוהבים.

כניסתה של וסרשטרום לחייהם של בני משפחת רוזן ופתיחת הארגזים שחיכו במרתף, הם מעידים, ריגשו אותם. "המקריות הזאת הייתה פנטסטית", אומרת ורה. "דורית פתחה לי צוהר לתמונות של אמא מזוויות שאני לא ראיתי. אני התרגשתי מאוד גם כי אמא תמיד רצתה לפרסם את הצילומים שלה, וזה לא קרה. עכשיו היא בטח מחייכת למעלה".

"מה שחשוב לי עכשיו זה לעשות עליה תערוכה, זאת משאת נפשי", אומרת וסרשטרום. "אני רוצה גם להוציא עליה ספר ולפתוח אתר אינטרנט שמוקדש לה. אני רוצה לעשות את כל מה שמגיע לה. אני חושבת שהיא אישיות ואמנית ייחודית ומאוד התחברתי אליה - לא בכדי הארגזים האלה הגיעו לידיים שלי. כנראה ששום דבר בחיים לא קורה סתם".