פורטפוליו / משה גפני

הורים: אליהו ז"ל, אבא, יליד ליטא, פגש בארץ את אימא, חווה ברכה ז"ל, שנולדה בפולין. שניהם היו חרדים שרצו לעלות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם. הוא היה איש עדין, שהתקשה בהתחלה בפרנסה ובהמשך הפך לדובר של הרב קרליץ. אימא היתה אישה חזקה שידעה לעמוד על שלה.

ילדות: תל אביב, רחוב רש"י, בתוך אוכלוסייה חילונית לגמרי. למדתי בבית ספר חרדי, היו לי חברים חילונים, ושמרנו על אורח החיים שלנו בלי בעיה. אני לא בטוח שעם המתירנות והטכנולוגיה של היום זה היה אפשרי. הייתי הולך להתרחץ בחוף הנפרד, והחילונים היו מחכים לי ליד חוף מציצים כדי להתווכח. מגיל שמונה הייתי עומד על ארגז בחוף ומנהל ויכוחים.

כשאהיה גדול: רציתי להיות גדול הדור וללמוד תורה. כדי להגשים את זה למדתי בישיבות גבוהות.

בדלנות: אף פעם לא הסכמתי עם ההסתגרות בגטאות. רציתי לגור בעיר פיתוח. למה? כי אני ציוני. אני לא רוצה לחיות כמו דתי לאומי או חילוני. אני ציוני כי אני אוהב את הארץ באמת.

חנה: אשתי. היא סגנית מנהלת בבית ספר בבני ברק, אישה מעניינת, חכמה, ובניגוד אלי מאוד חמה. יש לנו שני בנים ובת, ונכדים, אל תשאלי אותי כמה. רצינו עוד ילדים ואפילו הלכנו לרב שך כדי לקבל את הסכמתו ללכת לטיפולים, אבל הוא אמר לנו שעל מה שהקדוש ברוך הוא נותן צריך לברך.

אופקים: חנה, שהיתה אז רווקה, לימדה באופקים, והלכתי אחריה לשם בגיל 21. ביום האחרון של שבע הברכות עברנו לשם. זאת הייתה שנת שמיטה, והייתי צריך לנסוע לבאר שבע כדי לקנות לחם ועגבניות. לימדתי בישיבה, אחר-כך הפכתי לראש הכולל והיא היתה מנהלת בית ספר. במשך תשע שנים הייתי חבר מועצת העיר, ומדי שבוע הייתי נפגש עם הרב שך ומביא לפניו את ענייני העיירה והנגב.

איומים: קיבלתי כחבר מועצת אופקים מטעם דגל התורה. אמרו לילדים שנהרגתי בתאונת דרכים. לפני שלוש שנים איימו עלי ועל הרב רביץ, ולאחר התערבות של משמר הכנסת, התברר שזה פלג קיצוני של נטורי קרתא.

פרנסה: אף פעם לא קיבלנו הבטחת הכנסה. תמיד התפרנסנו בעצמנו וחיינו בצניעות. אשתי קונה שמלה פעם בחמש שנים, אנחנו לא הולכים למסעדות. אנחנו חיים בדירה ועוזרים לשלושת הילדים.

כנסת: זה היה יום חמישי אחד, בשתיים עשרה וחצי בלילה. הרב שך, שהיה אז בן 93, צלצל ואמר, "אני רוצה שתלך לכנסת". חשבתי שמפאת גילו המופלג הוא מחליף אותי במישהו אחר. הוא אמר לי, "תמצא לך משרד וטלפון". עד היום אנחנו נמצאים במשרד לא ראוי בבני ברק. יום אחד בא אלי אחד מבכירי המשק, איש גדול גוף, ישב על הכיסא, והוא נשבר. רק אז החליפה ריקי, מנהלת הלשכה, את כל הכיסאות.

עיתונות חילונית: יותר מעניינת אותי מהעיתונות החרדית. אני לא אצא למאבקים שאני לא יכול להסביר לציבור החילוני. רובו של הציבור החילוני מסורתי, ולכן אני חייב להתחשב בו. אם הציבור החילוני היה אתיאיסט ברובו, הייתי מוותר עליו ומרוויח הרבה יותר עבור החרדים. אבל אין לי הפריבילגיה הזאת.

מפלגות הימין: מפלגות הימין נעדרות תרבות שלטונית. החרדים נותנים להם גב והם מפקירים אותנו לתקשורת. השמאל יודע לשלוט, ולכן תחת השמאל וקדימה החרדים קיבלו יותר וללא מתקפה תקשורתית. כשרבין היה ראש ממשלה, הוא, פרס ושחל ישבו איתנו שבע שעות רצופות למו"מ, ואף אחד לא זז מהמקום. עם הליכוד תוך כמה דקות מישהו יצא החוצה לדבר בטלפון, אחר הלך לראות כדורגל בחדר השני, ונשארנו בסוף לבד עם משה נסים.

אלי ישי: איש טוב ואדם ירא שמיים. אני בחיים לא אגיד שתקפו אותי בגלל שאני חרדי. אני לא סובל בגלל שאני חרדי, ואם תוקפים אותי, זה בגלל התפקיד.

חופשות: יוצא למעט ורק בארץ, בגליל. אני לא נוסע לחו"ל, למעט פעם אחת שנסעתי לשמחה משפחתית.

תפיסת עתיד: מישהו בא אלי השבוע וזרק, למה שלא תהיה שר אוצר? אנחנו לא לוקחים תפקידי שרים בממשלה, וכיוון שאין לנו את ההשפעה של הישיבה סביב שולחן הממשלה, גם כסגני שרים, רציתי בתפקיד שבו באמת אוכל להשפיע על הממשלה, להיות בראשות ועדת הכספים. מה הלאה? ברור. להיות גדול הדור.