רק לקרובי קורבנות השריפה אכפת?

מחאת הציבור נגד המנהיגים המוליכים אותו שולל נעשית ממעמקי כורסת הטלוויזיה

בערב יום רביעי השבוע, נערכה בבית אורן התכנסות לזכר הנספים באסון הדליקה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הפנים אלי ישי הגיעו למקום כדי לשאת דברים, אך ישי נזרק מהר מאוד מהאולם על ידי קרובי הנספים. ראש הממשלה הופרע ולא היה חסר הרבה כדי שילך בעקבות ישי. זו הייתה מחאה של אנשים מוכי יגון - בזה היה כוחה, אבל גם חולשתה.

אגרופים נגד המסך

הקריאה של קרובי ההרוגים להתפטרות ישי ונתניהו ולהקמת ועדת חקירה - אין מוצדקת ממנה, אבל היא מתקבלת כקריאה של כואבים שאינה בהכרח מוצדקת מבחינה עניינית.

הדרישה הזאת צריכה לבוא מהציבור הרחב כדי שתהיה לה תוחלת כלשהי, אבל המחאה של הציבור נגד מנהיגים המוליכים אותו שולל נעשית ממעמקי כורסת הטלוויזיה. אזרחינו מניפים את אגרופיהם לעבר המסך, ולכן אנשים כמו נתניהו וישי יכולים לחמוק מכל אחריות על האסונות הכי גדולים ולהמשיך לשלוט בנו ולהוביל אל האסון הבא.

דני רוזן, בן זוגה של אהובה תומר, בטקס האזכרה לנספי השריפה. / צילום: יח
 דני רוזן, בן זוגה של אהובה תומר, בטקס האזכרה לנספי השריפה. / צילום: יח

נתניהו, לא ישי

ישי צריך להיות מוחרם לא רק בהתכנסות של קרובי הקורבנות, אלא בכל מקום שאליו ילך, ועל ידי כל אזרח במדינה. ועוד יותר ממנו ראש הממשלה. כי נתניהו, ולא ישי, כבר היה אחראי לשריפה בצפון שגרמה אסון כבד; הוא, ולא ישי, אמר כבר אז, לפני 12 שנה, שיש לחזק את שירותי הכבאות; הוא, ולא ישי, אמר בשנת 1988, כראש הממשלה, שיש לרכוש לאלתר מטוסי כיבוי.

הוא, ולא ישי, לא עשה דבר בתקופת כהונתו ההיא וגם לא בתקופה הנוכחית לפני השריפה. בנימין נתניהו - אותו היה צריך לגרש מהאולם, מכל אולם, מכל לשכה. ורק אחריו את אלי ישי.

איפה מוטי אשכנזי?

מבחינת מספר הקורבנות והנזק הביטחוני, אי-אפשר כמובן להשוות את אסון הכרמל למלחמת יום הכיפורים, אבל את המחדלים אפשר גם אפשר - חוסר אכפתיות, זלזול בחיי אדם, בריחה מאחריות, שקריות חסרת בושה. האלמנטים האלה היו אז וגם עכשיו. אבל אז הייתה מחאה אחרת.

הלב שלה היו קרובי ההרוגים, אבל הבשר והעצמות, ובעיקר השרירים, היו האזרחים. הם יצאו לכיכרות, למשרדים וללשכות מתוך הכרה עמוקה שזה לא רק עניינם של קרובי הנספים; שבאותה מידה זה היה יכול לקרות להם וליקיריהם, ואם לא יתנערו משאננותם, אם לא יקומו על רגליהם, אם לא יצעדו - זה עלול לקרות שוב.

הגל הראשון של המחאה הציבורית הדיח מתפקידיהם את ראש הממשלה גולדה מאיר ואת שר הביטחון משה דיין. בגל השני, בבחירות הכלליות שהיו מיד לאחר מכן, השלים הציבור את המהפך - מיליוני אזרחים הלכו לקלפי ואמרו "אין דמוקרטיה ללא אחריות". מפלגת המחדל, מפא"י, הודחה מהשלטון, ובמקומה באו הליכוד ומנחם בגין.

הציבור עשה מעשה - למען עצמו, למען אלה שאיבדו את יקיריהם. האם הציבור הזה לא קיים עוד? האם אנשים, בהביטם במראה, אינם מתביישים שנתניהו וישי עדיין בשלטון, שהם לא שילמו שום מחיר על מחדליהם, שאלה מנהיגיהם? האם אין עוד בקרבנו מוטי אשכנזי, שהנהיג את המהפך בשנות השבעים?

בן סימון והשטויות

אפשר להבין את התנגדותו הזועמת של ח"כ דניאל בן סימון (עבודה) לעמדותיו של מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. אני לחלוטין מזדהה איתו בעניין זה, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי אומר ש"אם הוא (בן ארי) היה חי בגרמניה היום, הוא היה מתייצב בתור להירשם למפלגה הנאצית", כפי שאמר בן סימון בכנס באוניברסיטת בן גוריון השבוע.

האם יש עדיין אנשים שלא ברור להם שכל השוואה למשטר הנאצי מביאה לזילות השואה והנאציזם, שמה שקרה אז בגרמניה אינו בר-השוואה לשום דבר?

כאשר חבר כנסת עושה זאת, הדבר נותן לגיטימציה להשוואה שעושים אויבינו בין התנהגותנו בשטחים לבין מעשי הנאצים. למה, אוי למה, מגיעים לכנסת אנשים כל כך לא חכמים וחסרי אחריות?

צרו איתנו קשר *5988