הבונים ג'ניה אוורבוך אדריכלית תל אביבית פורצת דרך

היסטוריה: נולדה ב-15 במאי 1909 בסמילה שברוסיה ובגיל שנתיים עלתה לארץ עם משפחתה. אביה, זאב, היה רוקח והקים את בית המרקחת הראשון בתל אביב, ולאחר מכן היה ממקימי ההסתדרות הרפואית וממקימי המפעל "מעדן" לגזוז ולקרח. ג'ניה גדלה בתל אביב ולמדה בגימנסיה הרצליה, ובגיל 17 נסעה לבדה ללמוד באירופה. היא למדה במשך שנה אחת אדריכלות ברומא, ובנה היחיד, עו"ד דני אלפרין, מספר כי לאחר התחזקות הפשיזם באיטליה יעץ לה הדיקן לעבור לבלגיה - שם למדה ארבע שנים נוספות והייתה האישה היחידה בכיתתה.

קריירה: ב-1930 סיימה אוורבוך את הלימודים בבלגיה וחזרה לתל אביב. היא החלה לעסוק בתכנון אדריכלי במחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית, בהנהלתו של האדריכל ריקרד קאופמן, וב-1932 פתחה משרד אדריכלים משלה, בשותפות עם האדריכל זלמן ברון. בין היתר, מספר בנה, השתתפה בתכנון קפה גלינה ביריד שנערך בצפון דיזנגוף, ותכננה את בית החלוצות בירושלים - בניין לשימור שכיום משפצים אותו.

כיכר דיזנגוף: אחת העבודות הראשונות של האדריכלית הצעירה היה התכנון של כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב - היא הייתה בת 25 כשזכתה בתחרות לתכנון הכיכר (הפרס הראשון - 70 לירות א"י). התכנון כלל את שטחי הכיכר עצמה, שכלל מזרקה ושטחים ירוקים, וכן את הקו הכללי לתכנון הבניינים שסביבה שכולם מתעגלים כלפי הכיכר, ואחד מהם גם תכננה בעצמה. הכיכר האלגנטית נחשבה לפאר היצירה של אוורבוך: "הצורה המעוגלת של הכיכר מובלטת יפה על-ידי הקווים האופקיים המודגשים בחזיתות הבניינים", נכתב בידיעות עיריית תל אביב בנובמבר 1934.

פרויקטים נוספים: אוורבוך תכננה גם בתים פרטיים, אבל בעיקר עסקה במוסדות ציבור וחינוך - היא תכננה את כפר הנוער "הדסים", את כפר בתיה שליד רעננה, את בית הספר "שבח מופת" בתל אביב, את בתי המגורים של אמני "הבימה" בתל אביב, כיכר סטרומה בחולון, מדרשיית "נעם" בפרדס חנה ועוד. בין השאר תכננה את בית הכנסת בקיבוץ הדתי עין הנצי"ב - והייתה האישה הראשונה בארץ שתכננה בית כנסת, מספר בנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהלה במשך שלוש שנים את המחלקה לבניין ערים בעיריית תל אביב.

משפחה: אוורבוך הייתה נשואה פעמיים. נישואיה הראשונים, לאדריכל שלמה גינזבורג, היו קצרים. בשנת 1934 נישאה לחיים אלפרין, אשר מונה ב-1921 לעמוד בראש המשטרה העברית הראשונה בתל אביב. לבני הזוג נולד בן יחיד, דני.

ייחוד: "היא הסתכלה תמיד על האדם שצריך להשתמש בבניין, ולא על הבניין כמי שצריך להשתמש באדם", מספר בנה דני. "עיקר הייחוד שלה היה המלחמה המתמדת עם בעלי מקצוע שכולם גברים. לא כל בעל מקצוע היה מוכן לקבל את המרות שלה כאדריכלית מתכננת, היו מתווכחים איתה, אבל היא הייתה אישה מאוד דעתנית והתגברה על זה. היא גם המשיכה לעבוד כמעט עד יומה האחרון, למרות מחלתה הקשה".

שינוי היסטורי: ב-1978, שנה לאחר מותה של אוורבוך, שונתה כיכר דיזנגוף ללא הכר: הכיכר הועלתה מעל לגובה הרחוב כדי לאפשר מעבר כלי רכב תחתיה. אלפרין: "אני לא מבין גדול באדריכלות, אבל אני בטוח שהיא הייתה מזדעזעת אם הייתה רואה את זה, כיוון שהכיכר תוכננה כדי לפתור בעיה תחבורתית. צ'יץ' עצמו הודה בעת פרישתו שעשה טעות כששינה את הכיכר, כי היה פתרון מתוכנן מראש לבעיה תחבורתית עתידית - מנהרות מתחת לכיכר - אבל לא ביצעו אותו. הכיכר כיום היא לא כיכר, זה סתם משטח מוגבה, שאין בו כלום".