רק עוד חודש נותר לתפוס בזנבה של תערוכת האמנות הנשית מאוסף מוזיאון מרכז פומפידו בפריז. התערוכה החשובה והמרתקת הזו נפתחה ב-2009 ולאורך שנה וחצי עברה שלושה "סבבים" של שינוי, על מנת להקיף את מיטב העבודות מאוסף המוזיאון שביקשו האוצרים לכלול בה. התערוכה ביקשה להדגיש את נוכחותן של נשים באמנות המודרנית והעכשווית, השפעתן של אמניות פורצות דרך ומקומן בשדה האמנותי לאורך מאה השנים האחרונות.
ציר הזמן הכרונולוגי הצטלב בתערוכה עם צירי תוכן שונים. חלקים ממנה הוקדשו לאמניות בולטות וידועות, בעוד שחלקים אחרים האירו אמניות פחות בולטות, ויצרו מכלול של קולות ודרכי הבעה מרתקות. בין הישראליות שזכו להיכלל בתערוכה בלטה עבודת הווידיאו של סיגלית לנדאו "Barbed Hula" ואהילי מלח שלה, שהוצגו לצד מיצב ענק של אנט מסנז'ה, אמנית חשובה בזירה העולמית.
האמנית והתיאורטיקנית ברכה אטינגר מציגה סדרה בת שבעה ציורים שבהם היא עוסקת בשאלות של זיכרון ותודעה, קו הנמשך בעבודתה ומחבר בין התחומים שבהם היא עוסקת - אמנות ופסיכואנליזה. "כבר יותר מ-20 שנה שהאמנות היא הלב של העשייה שלי והעשייה היא מאוד איטית, מדיטטיבית. לאט לאט עולים הרהורים ובעקבותיהם עולה גם כתיבה", אומרת אטינגר בשיחה עם "גלובס".
"מי אמר שהקצב הנכון הוא לרדוף אחרי יו-טיוב? אולי להיפך? אני בוחרת בעבודה סבלנית, שבודקת את הזמן ומשהה את הזמן, ובוחנת איזה תהליכים לא מודעים עולים בדרך. את היצירה האמנותית אני מלווה בכתיבה אישית בפנקסים, שהיא לפעמים מאוד לירית ואבסטרקטית. לאחר מכן, לפעמים בפער של עשר שנים, מבשילה הכתיבה הזו לכתיבה תיאורטית. לא כתבתי על העבודות שלי, רק בדיעבד ואחרי הרבה שנים הדברים מתחברים ומתקשרים".
הגטו הנשי
אטינגר מזוהה בארץ כהוגה וכתיאורטיקנית ואילו באירופה היא מוכרת יותר כאמנית יוצרת. בחודש מארס 2011 תיפתח תערוכת היחיד שלה "מיני רטרוספקטיבה" בעיר אנז'ה, צפונית לפריז. בעבר השתתפה בתערוכות חשובות ברחבי העולם, וב-2009 הציגה בתערוכת יחיד במוזיאון פרויד בלונדון. גם בארץ הציגה בתערוכה המשמעותית "הנוכחות הנשית" שאצרה אלן גינתון במוזיאון תל אביב בשנות ה-90, ולאחרונה הציגה ואף כתבה לתערוכת "שנות ה-90" שאצר דורון רבינא במוזיאון הרצליה, במסגרת תערוכות העשורים של שנת ה-60 למדינה.
"גרתי בפריז 22 שנה, חזרתי ב-2003 ואני עובדת כאן, אבל מרבית הפעילות שלי בחו"ל - גם התערוכות וגם ההרצאות בבתי ספר לאמנות ובסדנאות מוזמנות. כל החיים ציירתי אבל רק בפריז החלטתי להתמקד בציור, והותרתי יום בשבוע לעבודת טיפול. כך זה נמשך עד היום". כהוגה וכותבת אטינגר מזוהה עם האידיאולוגיה הפמיניסטית.
כאשר מציגים תערוכה של אמנות נשים זה מעשה פמיניסטי או שזה דווקא מנציח את הגטו הנשי ואת ההפרדה של נשים מהכלל?
אטינגר: "באידיאל, כל אמנית אומרת שהיא קודם כל אמן. אני אדם פמיניסטי אבל אני אמנית. מצאתי את עצמי די בלב השינוי שהתרחש בעשורים האחרונים. בישראל כתבתי מאמר לקטלוג התערוכה "הנוכחות הנשית" שקומם עלי רבים. אנשים מוכנים לראות אמנות אבל לא תמיד מוכנים לקבל שלאמנית יש גם מה להגיד. יש חכמים וחכמות ממני שדנים בשאלה הזו, אבל אני חושבת שבדרך לכך שלא יהיה צורך בכך יש עדיין צורך בכך - להוציא מהשוליים ולמקד את המבט".
אתר התערוכה:
elles@centrepompidou
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
