הפרוטוקולים של שביעיית ציון

איך אומרים "לנין נתן מהפכה, ואנחנו דפקנו אותה"? אומרים: "לשביעייה תוכנית מדינית"

זמן קצר לאחר התמוטטות ברית המועצות, שני עוזרים צעירים ויהירים של בוריס ילצין הסבו בקודש הקודשים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, וקראו להנאתם פרוטוקולים של ישיבות הפוליטביורו.

לפנים, הלשכה המדינית של המפלגה ניהלה את המדינה. במשטר לא סובייטי היינו קוראים לה "הקבינט המדיני", או אולי "השביעייה" (אם כי בה ישבו דווקא 14 חברים מלאים ועוד אחדים שהיו "חברים מועמדים").

אלה היו פרוטוקולים מן הימים האחרונים של הסדר הישן, מה שקראו "ימי הסטגנציה", הדשדוש, הקיבעון המחשבתי, הקונפורמיות הרת האסון. מאז תחילת שנות ה-60, וביתר שאת בשנות ה-70, לא היה עוד לפוליטביורו החשק לתקן מסלול בשעת סערה.

הסטנוגרמה, מסוף 1984 או תחילת 1985, כמו נלקחה מפארסה של ואסילי אקסיונוב (הסופר הרוסי הגולה, שהוציא את המשטר מכליו בסאטירה המושחזת שלו). שני העוזרים הצעירים פשוט התפוצצו מצחוק, כפי שרשם עד שמיעה, העיתונאי האמריקאי דיוויד רמניק.

בנקודה אחת, זקני הקרמלין עסקו בהדים השליליים של יחסם כלפי אנדרי סחרוב וכלפי אשתו (היהודייה) ילנה בונר. בונר הורשתה לצאת לטיפול רפואי בארצות הברית, והשמיעה שם הצהרות שלא נעמו למשטר. מיכאיל גורבצ'וב עצמו - שעדיין לא נעשה בזמן ההוא התקווה הגדולה של הליברלים - העיר בעודף חשיבות עצמית, "לזה בדיוק קוראים ציונות".

הפרוטוקולים סיפקו הסבר משכנע להתמוטטות המשונה של הקיסרות הסובייטית. מדיוני הפוליטביורו נדפו טמטום וקהות חושים. שרתה עליהם צחנה מינורית של חדר שחלונותיו לא נפתחו. התארך מעליהם צלה של מהפכה שהכזיבה.

חשמל, ביצות, חלל חיצון

היא עוררה כל-כך הרבה תקוות בשעתה, גם כאשר שיטות הפעולה שלה היו נפסדות. נפסדות מאוד. היא הוליכה שולל שלושים או ארבעים שנה לאחר מעשה, גם כאשר ריקבון מוסרי פשה בה. היא נחלה הצלחות ממשיות: היא העניקה חשמל לכפרים נידחים, היא הפיצה ידיעת קרוא וכתוב, היא ניצחה במלחמה קיומית עצומת ממדים, היא ייבשה ביצות (ואנסה את הטבע), היא שיגרה את האדם הראשון אל החלל החיצון.

עד סמוך להתמוטטותה, כמעט הכול הניחו שהיא בת אלמוות. ואז, פתאום, הואץ מהלך ההיסטוריה, והיא התנדפה במהירות עוצרת נשימה. קברניה היו בני הדור השלישי והרביעי שלה, ניניהם המטפוריים של המייסדים.

לפי המסופר, סטלין אמר, ב-1941, לאחר פלישת הנאצים, "לנין נתן לנו מהפכה, ואנחנו דפקנו אותה". הוא הקדים את זמנו. זה קרה בדיוק חמישים שנה אחר כך.

דורות רביעיים הם תמיד בעיה. לא טוב לסמוך עליהם, בין אם זה בפוליטיקה, בין אם זה בעסקים. הם נוטים להיות מפונקים, חלשים, מנותקים. מתחוללת אצלם דגנרציה.

סם ברונפמן, המייסד המהולל של קיסרות הוויסקי, לא האמין שסב צריך להוריש עסקים לנכדיו. נזכרתי בחוכמתו הצרופה של ידיד הגנגסטרים היהודי ממונטריאול, למשמע הידיעה, בשבוע שעבר, שנכדו אדגר ג'וניור הורשע על סחר במידע פנים (inside trading), ונידון למאסר על תנאי. סבא לא היה מסתייג מן הפשע. הוא היה מסתייג לעומת זאת מן היוהרה המתפנקת שהביאה את אדגר ג'וניור להמיר את הקיסרות שירש בתעתועי דמיון בהוליווד.

45% עד 50%

מה שמחזיר אותי אל הנמשל: הלשכה המדינית של ממשלת ישראל, קבינט-הקבינטים, השביעייה; הדגנרציה של הדור הרביעי למחוללי המהפכה הציונית.

"הארץ" דיווח ביום א' השבוע על "מפה למדינה פלסטינית בגבולות זמניים", ששר החוץ אביגדור ליברמן שרטט. ישראל, דיווח ברק רביד, "תציע לפלסטינים מדינה על 50% מן הגדה, בלי פינוי יישובים ו(בלי) העברת שטחים נוספים".

"גם בתוך פורום השביעייה", מוסיף הארץ ומדווח, "מתגברים הקולות שלפיהם ישראל לא צריכה להיבהל מהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה במדינה, אלא להפוך אותו להזדמנות".

בחלום הביעותים שלי הצצתי אל חדר הארכיון הממשלתי בירושלים חודש או שנה לאחר הקמת המדינה הדו-לאומית. שני דוקטורנטים יהירים, עוזריו של ראש הממשלה ברגותי, קראו את הפרוטוקול של ישיבת השביעייה מאמצע ינואר 2011. הם התפוצצו מצחוק.

מר ליברמן פתח, ואחריו ניתחו את המצב הבין-לאומי השר ישי והשר יעלון, השר וילנאי (חבר מועמד בפוליטביורו) הוסיף הערכות משלו, והשר ברק הבריק. הם היו מפורסמים באינטואיציות שלהם ובידיעת המנטליות של האויב.

"45% עד 50%", אמר ליברמן. "אני חושב שיספיקו 40 עד 45", אמר ישי. מישהו הזכיר התנגדות אפשרית של אירופה ושל ארצות הברית. "ציר הרשע", אמר יעלון. ליברמן אמר שהוא יגייס תמיכה מסיבית בין איי דרום האוקיינוס השקט. כל קודמיו, הוא התלונן, התעלמו מן הגוש הזה. אבל הוא אורז את המזוודה ונוסע לנאורו, לאיי קוק ולניווה גם. "ננווה", תיקן ברק. "לא, לא, ניווה, באמת", אמר ליברמן.

הדוקטורנטים של ברגותי מחו את דמעות הצחוק מעיניהם, גירדו את פדחותיהם, ושאלו זה את זה, "אבל איך זה ייתכן? הלוא אנחנו לא היינו מצליחים ליצור שביעייה כזאת אפילו היינו מנסים".

הכדור הפורח

מדינה פלסטינית זמנית על 50%? בלי להפסיק התנחלויות? בלי למסור שטחים? צוות מיוחד במשרד החוץ משרטט את המפה בשביל מר ליברמן? "פעולה מונעת" (לפי הארץ) להכרה בין-לאומית רחבה במדינה פלסטינית בגבולות 1967? המפה הזו תעביר "לפחות חלק" מן הלחץ הבין-לאומי לצד הפלסטיני?

הרעיונות האלה מעתיקים את הנשימה. הם כל-כך סהרוריים, כל-כך מנותקים מכל מציאות, כל-כך מופרשים מחיי האזור והעולם. השאלה כאן אינה מה דעתם של כל אחד מיחידי הסגולה האלה על שאלת הגבולות. אפשר להסכים עם דעתם, או לחלוק עליה. השאלה היא מה מביא אנשים מבוגרים, יודעי קרוא וכתוב, להניח שהם יכולים לסדר את העולם כולו מבלי שאיש יבחין.

הם יקימו בנטוסטן פלסטיני, עשרים שנה לאחר שדרום אפריקה הודתה בכישלון הבנטוסטנים שלה; הם יסכלו את עצמאותה של מדינה פלסטינית בגבולות בני קיימה בחודש שבו המשטר הערבי בחרטום קיבל את פריסת הרבע הדרומי עשיר הנפט שלו בגבולותיו ההיסטוריים; הם יתעלמו מן הפוטנציאל של התקוממות עממית, בחודש שבו המונים איבדו את פחדם מפני אש חיה ורימוני גז בטוניסיה, באלג'יריה, אולי גם בלוב ובתימן.

בסתיו 1991, כאשר ברית המועצות הייתה רחוקה כדי שלושה חודשים ופחות מסיומה, שמעתי מפי סוציולוג ידוע באוניברסיטת מוסקבה את הסיפור הבא. ב-1990 הוא הוזמן לפגישה אצל ראש ממשלת ברית המועצות. האליטה אבדה עצות. מה לעשות כדי לבלום את ההידרדרות? שאל ראש הממשלה את הסוציולוג.

"לוותר על זכויות היתר של מנהיגי המפלגה", הציע הסוציולוג. אחד הנוכחים, פקיד בכיר במזכירות הוועד המרכזי, האדים מכעס. "לא, לעולם לא!" הוא קרא.

"אז הבנתי שהאנשים האלה מרחפים בכדור פורח", סיפר הסוציולוג. "הם לא יהיו מסוגלים עוד לחזור אל פני הקרקע".

הם דווקא חזרו. בהתרסקות.

צרו איתנו קשר *5988