הנקראות ביותר

"פחדתי שיאשימו אותי, שיגידו שהוא תקף אותי בגלל שהייתי ילדה יפה ושאולי פיתיתי אותו"

היא גדלה בבית שמנת לאחד הטייקונים הגדולים במשק, אבל קשה לומר שליקקה דבש. כאילו לא די במחלת האפילפסיה, הפרעת הקשב וגירושי הוריה, היא נפלה קורבן לשתי תקיפות מיניות קשות. נועה מימן, שמסתמנת כאחת האקטיביסטיות העולות בישראל, הקימה את הארגון השמאלני ויזיט פלסטיין וגם חברת הפקות עטורת פרסים. היא מאמינה בטלפתיות ובתדרים, ולא הודפת את הרעיון להיכנס לפוליטיקה

ביום הרשעתו של משה קצב בעבירות אונס והטרדה מינית, הרגישה נועה מימן את הכאב מפלח את לבה. תמונות קשות מאירועים שלא קל לה להיזכר בהם, הציפו אותה. "הייתי בת 5 כשהותקפתי מינית בצורה קשה", היא לוקחת שאיפה גדולה מהסיגריה, "כילדה בת 5 הדחקתי את האירוע, לא סיפרתי עליו לאף אחד. כשבגיל 15 הותקפתי שוב על ידי אדם שהכרתי, שהמשפחה שלי הכירה, שהיה האחרון שאפשר היה לחשוב שהוא יעשה לי דבר כזה - חזרו אליי התמונות מגיל 5. אז כבר לא שתקתי, וסיפרתי על האירוע לשני חברים קרובים שלי. שתי התקיפות היו קשות, אבל למזלי לא היה בהן אונס של ממש. עד גיל 25 לא העזתי לפתוח את הנושא לגמרי עם עצמי. הדחקתי, כעסתי והלקיתי את עצמי".

למה?

"כי פחדתי שיאשימו אותי, שיגידו שהוא התקיף אותי בגלל שהייתי ילדה יפה ושאולי פיתיתי אותו, מה שכמובן לא היה נכון. כשקצב הורשע, הבנתי שוב כמה אנחנו, קורבנות התקיפה המינית, מתביישים במה שקרה לנו שלא באשמתנו. זו חוכמה קטנה לשפוט ולבקר קורבנות שקפאו ולא הגיבו. בגיל 19 קראתי לראשונה על הקיפאון הזה, הבנתי שגם אני התנהגתי כקורבן, והחלטתי לפתוח את הנושא - תוך שאני מודעת לכך שאולי כל חיי איאבק בזיכרון הזה, ואולי גם כשאמות, כשייחתם סיפור חיי, עדיין יהיו התמונות האלו מול עיניי.

"התמזל מזלי שגדלתי בבית תומך, ושכשסיפרתי לאימא שלי מה שעבר עליי, היא עזרה לי בהתמודדות. חלק גדול מהקורבנות לא מספרים, מחשש מתגובת המשפחה והסביבה. בעצם אנחנו הופכות להיות התוקפות הכי גדולות של עצמנו, כי אנחנו שופטות את עצמנו בחומרה, ומדברות על זה בכאב ותוך כדי ביטול עצמי. אני פותחת את הנושא, כי אם ניסיוני הקשה יסייע למישהי לשתף באירוע דומה שקרה לה ולהתלונן, תרמתי את חלקי לתהליך הזה".

מה עבר עלייך כשראית את קצב משקר ומכחיש שאנס?

"לא אכנס לאבחון הנפשי שלו ולא ארחיב כמה הוא פתטי בעיניי. אני בוודאי לא בעד לרחם עליו, וחושבת שמגיע לו עונש מקסימלי. עבורי קצב הוא רק חלק מפתולוגיה תרבותית-חברתית שלנו, שקשורה לכבוד האישה וחירותה. המתירנות הכובשת והאלימה נכנסת כאן למקום שהגבולות שלו פרוצים. מבחינה זו, ההרשעה של קצב היא הדבר הכי טוב שקרה לשלטון החוק - כי זה מוכיח שיש כאן ניסיון להגיע לבריאות חברתית בכל הקשור להטרדה מינית. אני מאמינה שבסוף התהליך נדע להתמודד עם הנושא - ואז מצד אחד לא כל הערה או ליטוף יפורשו כהטרדה מינית, ומאידך, נשים יכובדו בתוך מקום עבודתן".

אובססיית שואה

מימן סיימה תואר ראשון בספרות ובבי.איי. כללי באוניברסיטת תל אביב, ונסעה ללונדון לשלוש שנים, שם סיימה תואר שני בפוליטיקה השוואתית באוניברסיטת LSE. באותה תקופה החלה לטפח את אהבתה הישנה והזנוחה למדיה ולקולנוע, וכשחזרה לארץ הקימה את 'אדד ווליו', והחלה להפיק וליצור בה סרטים דוקומנטריים שבמרכזם נושאים פוליטיים וחברתיים. "הצלחתי לשלב בין האהבה שלי למדיה ולפוליטיקה, שילוב שהיה תמיד הסטרטר הכי חזק שלי".

באפריל האחרון זכתה במקום הראשון בפסטיבל "גואיסט" בברלין, בקטגוריה הדוקומנטרית, על סרטה הראשון 'אוי מאמא' (בימוי משותף עם אורנה בן דור). במרכזו עומד הסיפור המשפחתי של סבתה, פירה בת ה-96, ניצולת שואה, והקשר המיוחד בינה לבין הילדה פיריטה, בת ה-5, בתה של העובדת הזרה שמטפלת בפירה בבית האבות, ושמיועדת לגירוש. גם כבוד וגם 10,000 יורו. סרטה השני, "השיבה הביתה", שגם אותו ביימה עם בן דור, התמודד בסוף החודש שעבר בפסטיבל פיפ"א של הטלוויזיה הצרפתית בביאריץ.

את הפרס הראשון קיבלת דווקא בברלין, על סרט שעסק בסבתך ניצולת השואה.

"הרגשתי שהגעתי לעיר זרה שמוכרת לי. כמי שנוטה להאמין בגלגולים, זה חיזק אצלי את הסיבה להתעסקות האובססיבית שלי בשואה. כנראה שזה מקום לא סגור אצלי, ושאני עורכת איזה תיקון. מאידך, הביקור הגביר אצלי את החשש לגורלנו. גרמניה הפכה נאצית ב-39', אבל ההידרדרות שלה התחילה בשנות ה-30. אני חוששת שגם כאן התחילו תהליכי שחיקה בדמוקרטיה ואנחנו הולכים להקצנה, לתהליכי חקיקה שכוונתם להביא לזה שכסף פרטי יוכל להיכנס לעמותות ימין, וכסף ממדינות אחרות לא יוכל להיכנס לעמותות לזכויות אדם. הצעות חוק כאלו גורמות לי פחד נוראי".

אורנה בן דור תבעה אותך לאחרונה על הפרת זכויות יוצרים, בחצי מיליון שקל. בכתב התביעה נטען שנקטת נגדה גישה יהירה וכוחנית. לא ממש פרידה יפה.

"לא אגיב על זה. כאדם ששואף לטוב, אני מעדיפה שלא להתייחס לזה, בוודאי כל עוד העניינים בבירור. אני מאמינה שחילוקי הדעות יבואו לידי פתרון נכון וצודק לשני הצדדים".

יש לי עניין במכשפות

למיסטיקה יש מקום חשוב בחייה. בתום שירותה הצבאי כקצינה במשרד הביטחון בתקופת האינתיפאדה, נסעה לניו יורק לביקור אצל אחיה. שם נפל דבר בחייה. "מצד אחד אני טיפוס רציונלי, וקשה לי לדבר על מיסטיקה במובן של אמת מדעית", היא בוררת מילים, "מצד שני אני מרגישה דברים ומאמינה בטלפתיות ובתדרים. יצא שהייתי בניו יורק בדיוק ביום נפילת התאומים. כמה זמן לפני האסון חלמתי חלום שחזר על עצמו כמה פעמים: ראיתי את עצמי עומדת עם אימא שלי על איזה בניין, שדומה לבניין שאח שלי גר בו בניו יורק, ואני אומרת לה 'תראי איזה יופי, תראי את השמש ואת המטוס האדום-כחול', ורואים איך המטוס נכנס בבניין. החלום הזה רשום אצל הפסיכולוג שלי מאז אוגוסט 2001, חודש לפני הפיגוע. בעקבות הפיגוע חזרתי לארץ, כי רציתי להרגיש בטוחה, אבל מאז אני גם עושה כל שביכולתי שלא לחלום - משתדלת להיכנס למיטה רק אחרי שהגעתי לקריסה, כי אם אהיה כל כך מותשת, לא אזכור את החלומות".

למה? את חוששת שחלומות נוספים שלך יהפכו למציאות?

"לא. אני יודעת שלחלומות אין כוח ממשי. מישהו היה מתייחס אליי ברצינות אם הייתי מספרת לו על חלום התאומים? היו בוודאי מסתכלים עליי כמו על תימהונית. אני מאמינה בטלפתיה. גלי המחשבה שמשדרים משהו הוגדרו מזמן בגבולות הנורמלי. ביום שסבא שלי נפטר, הרגשתי דקירה חזקה בלב, עד כדי כך שהתכופפתי וראיתי את השעה על ה-DVD, וזה היה בדיוק הרגע שהוא החזיר את נשמתו לבורא. זה סוג של תדר, של להרגיש את הדברים. האם אני יכולה לתכנן את החיים לפי התחושות והחלומות שלי? לא".

את מאמינה בגלגולים קודמים?

"אני טיפוס מאוד רציונלי, והדגש הוא על מאוד. עם זאת, אין לי ספק שבאחד מהגלגולים הקודמים שלי הייתי מכשפה. הנושא מעניין אותי ואני לא פוסלת אותו על הסף רק מהחשש שיאמרו שנועה מימן היא מוזרה. אני לפחות מעזה לומר מה שגם אחרים חושבים ומאמינים בו. זה כמובן לא מניע את חיי.

"יש לי עיסוק בלתי מוסבר ובלתי פוסק, בעיקר במכשפות, ועכשיו גם במסדר המכשפות, תופעה שהולכת ומתרחבת היום בדרום אמריקה וגם בישראל. אנחנו עכשיו בראשיתו של תחקיר על הנושא שיוביל לסרט שיבטא את החיבור שלי, את ההרגשה של אישה ששמים אותה על המוקד בגלל שהיא יוצאת מהכלל".

למה דווקא מכשפות? איך את מסבירה את החיבור שלך לעניין?

"למדתי שהעלאת המכשפות למוקד קדמה להקמת בתי המשוגעים. כשהפכנו כביכול להיות מתורבתים יותר, אשפזו אותן בבית משוגעים, כי הן הוגדרו חולות נפש. אני מתחברת למקום של אישה שבחרה לחיות לבדה בערבות אנגליה העתיקה במאה ה-15 וקראו לה מכשפה, בודדו אותה והעלו אותה על המוקד. היום לא קוראים לנשים כאלו מכשפות, אולי רק מוזרות, לעומת גבר שיכול לחיות לבד מבלי שייחשב משונה.

"תופעת המכשפות עברה אצלי שדרוג מחשבתי. כשהייתי ילדה הייתה לי אפילפסיית ילדות, ולמדתי שפעם חולי אפליפסיה הוגדרו כמטורפים, כאלה ששד משתלט עליהם. לקח זמן לרפואה להגדיר את המחלה כבעיה נוירולוגית. לשמחתי, הציר של הנורמלי משתנה עם הזמן, השוליים מתקצרים, יותר ויותר דברים שהוגדרו פתולוגיות ונטיות שונות נכנסים למיינסטרים".

"שנאת העשירים חצתה גבולות"

מימן מדברת בגילוי לב על חייה, מדלגת בין תחנות בביוגרפיה שלה, תוך עישון בלתי פוסק. היא מראה לי בגאווה את הטבעת שקיבלה מידידתה טובי פרבר, תכשיטנית, שמימן משמשת כפרזנטורית של תכשיטיה. "זה זהב משובץ באבן אמרלד - אבן עם סגולות של שפע".

שפע זה לא דבר שחסר לך בחיים.

"שפע זה לא רק כסף. את תמיד רוצה עוד מדברים שחשובים לך. פעם הייתי מתרגזת על השאלה הזו, או כשהיו קוראים לי 'ילדת שמנת', היום אני מנסה לשחרר את המקום הזה. לא אבכה על מר גורלי, אבל אני גם לא חוגגת עליו. נכון שאני נועה מימן ואני 'הבת של אבא', אבל כל מי שמכיר אותי יודע שכבר מגיל 10 עבדתי בפיצרייה, וחסכתי ליום חירום.

"זה כיף להיוולד בבית נטול דאגות כלכליות, אבל מעולם לא חייתי בתחושה של שפע שאפשר לסמוך עליו, אלא בידיעה שאי אפשר לסמוך על כלום ושכשיש לך המון, אתה גם יכול לאבד המון. אולי בגלל שאני מחוברת לסבתא שלי, אני חיה בתחושה שמחר יכולה לפרוץ שוב שואה".

את סובלת מסימפטומים של דור שלישי?

"הרגע שבו אמרתי לעצמי, 'תורידי את דחיפות השואה, כי זה כנראה לא יקרה מחר', היה כשפתחתי את 'אדד ווליו', בית התוכן וההפקה שלי. השקעתי בו את כל הכסף שחסכתי. כשהתקבלתי לסדרה ב'יס' אמרו שזה בזכות אבא שלי, מה הקשר בין אבא שלי ליס? מי אמר שהוא תומך בקריירה שלי כשחקנית? טועה מי שחושב שקל לחיות עם אנשים דומיננטיים כמו אבא שלי. יחסי ילדים עם אביהם הם תמיד 'אישו', בלי קשר למצב הכלכלי. רק לחיות עם מחשבה של 'האם גם אני אקריח כמו אבא' היא תחושה מבעיתה. מכיוון שאני נשמרת מביטויי הערצה, אומר רק שאני מחוברת אליו ואוהבת אותו אהבה ענקית בכל-כולי".

היא נולדה בהרצליה, בת בין שני אחים, אוהד ויואב. כשהייתה בת 6 הוריה נפרדו. לפני כחמש שנים התגרשו רשמית, כדי לאפשר את נישואיו השניים של יוסי מימן לעו"ד הלית בן ישראל. בקהילה העסקית, עוד לפני שרכש את השליטה בערוץ 10 ב-2001, הפך מימן לשם נרדף לאיש עסקים מוכשר, שחובב הנאות חיים. יש לו מטוס פרטי, יאכטה מפוארת, והוא מארח את צמרת הברנז'ה העסקית, הפוליטית והתקשורתית בביתו במסיבת יום עצמאות שהפכה למסורת.

מימן, שכונתה בפי אחיה "הקיבוצניקית המורדת", מנסה לטשטש כל סממן שיסגיר את בית הגידול שלה. "התקופה שחייתי בלונדון הייתה מהמאושרות בחיי. השם נועה מימן לא אמר שם כלום לאף אחד, והייתי רק מה שאני. מהרגע שחזרתי לארץ, החלטתי לא ללכת עם ראש בקיר ולשחק אותה כאילו אני לא. אני נועה מימן לטוב ולרע. כל חיי נלחמתי נגד שונות והבדלה, מתוך הכרה בכוחי, ייחודי וייחודיותי כאישה".

אי אפשר להתעלם מכך שלמשפחה שלך יש מטוס פרטי.

"זה לא עניינו של אף אחד, ובוודאי לא של התקשורת. בתיכון למדתי עם הרבה יותר עשירים מאיתנו, היינו אנונימיים וגדלנו מוגנים. האנונימיות נעלמה כשאבא נכנס לערוץ 10. צרות עין היא תכונה של בני אנוש בכל העולם, לטוב ולרע. אבל משהו בחברה שלנו חצה את גבול חוסר הפרגון והגיע למקום של שנאת עשירים ללא הסבר. תראי איך נהנים לכתוש את שרי אריסון. אפשר לבקר אותה על הפיטורים בבנק הפועלים, אבל למה להתעלם מכך שהכספים שלה מממנים הרבה ארגוני סעד במדינה? גם את נוני מוזס אני לא מכירה, אבל אם הוא מאפשר בעסקיו ל-20 אלף משפחות בישראל להתקיים, למה להיכנס בו? חצינו את הגבולות. החשש שלי הוא ששנאת העשירים תוביל לרגע שהם יגידו 'ביי, אני עובר לרפובליקה דומיניקנה'. רק ישראל תפסיד מזה".

באותו עניין - את שותפה לחרדתו של אביך, כבעל קבוצת מרחב ושותף בחברת הגז EMG, שהמלצות ועדת ששינסקי יפגעו בו?

"אני לא ממש מבינה בנושא. אבא ואני מדברים על הכול, על העסקים שלו, גם על ערוץ 10, אבל העובדה שאנחנו אבא ובת לא אומרת שאנחנו יחידה אחת של דעות. דעותיי הן לא דעותיו".

את מבינה את התעקשותו להמשיך להחזיק בערוץ 10 למרות הרייטינג הנמוך?

"בהחלט. אין לי ספק שיש בישראל מקום לכמה ערוצי טלוויזיה, למרות שתקציב הזכיינים קטן והשוק קטן. אף יוצר לא היה מוכן לחזור ל-1999, לפני שנפתח ערוץ נוסף. אני רואה רק ערוץ 10, ויש דברים שאני מאוד נהנית מהם - כמו גיא זהר, והמשפט הפילוסופי שהוא תמיד אומר בזמן הנכון. אני רואה גם 'היפה והחנון', ואין כמו אלכס".

לאחרונה שודר סרט שלך, "סטטוס: רווק/ה", שעוסק בתופעת הרווקות המאוחרת. והנה, במהלך הצילומים את מפתחת זוגיות עם השחקן עמוס תמם. צחוק הגורל?

"בצוות ראו אותי מתאהבת בעמוס, וצחקו שנרדמתי בשמירה. באתי להטיף לרווקות, וסיימתי את הסרט בזוגיות. את עמוס פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים, ושוב לפני שבעה חודשים. היו לנו אז שיחות נפש מטורפות לתוך הלילה, אבל לא קרה בהן דבר רומנטי או מיני, אולי כי לא היה בי מקום שמסוגל להתמודד עם הטוב הזה. עכשיו זה אחרת. בואי נאמר שלא הייתי יכולה לבנות מערכת יחסים אמיתית לולא הסרט".

מה אצלך הוביל לשינוי בתפיסה?

"כשהייתי בת 30 קרה לי משהו. פתאום נפל לי האסימון שאלו בעצם החיים שלי. יופי, עשיתי עוד סרט, אספר עוד סיפור, אצליח בעוד מאבק חברתי, אבל אלו דברים חיצוניים וזה חולף. ואיפה המשפחה? ואיפה אני? אני עובדת בלי הפסקה, מזל שיש חברה שמזכירה לי לאכול, אחרת אני מגיעה ל-7 בערב ונזכרת שלא אכלתי, ולא בגלל הקונצרטה שאני לוקחת.

"ביום ההולדת שלי הכנתי לעצמי רזולוציה ל-2011. החלטתי לחיות יותר, לצאת בשעה סבירה מהמשרד, לאהוב, אולי להקים משפחה, בעיקר הסכמתי לפגוש את עצמי בנקודות הפנימיות יותר, שקודם לא העזתי. כנראה שזה לא מקרי שדווקא בזמן הזה התחיל הרומן עם עמוס.

"מעולם לא הייתה לי פנטזיה של שמלת כלה. אני נורא נורא רוצה ילדים, אבל לא יכולה לומר את זה באותו להט על להתחתן. כשחברות שלי מתחתנות, אני לא מביטה בהן בקנאה, אלא דווקא בחשש. קשה להסתדר עם מונוגמיה בעולם מלא בפיתויים. בכל מקרה, ברור לי שאם אתחתן, לא אוותר על השם מימן בתעודת הזהות".

הקמת משפחה היא אחת המטרות שלך?

"אני מניחה שאם אתחתן עם עמוס, אדע שהיינו חייבים להסתובב במעגלים עד הרגע הנכון. ואם זה ייגמר בינינו, אסתכל אחורה ואומר שזו הייתה תקופה נהדרת. בכל מה שאני עושה בחיי אני מונעת מתשוקה, ותמיד אמרתי שאם יהיה בחור שאוכל להיות איתו, הוא יהיה חייב להיות שילוב של דיוניסוס ואפולו. בינתיים עמוס בהחלט עונה על השילוב. הבעיה היא שאני טיפוס חרדתי, והיה בי חשש גדול לאבד את אהובי, אם בגלל סיום מערכת היחסים, ואם בגלל חשש מאינטימיות. ועם כל הפחד מתאונות או מנסיבות החיים האלימות פה, שמצדיקות חרדה, העדפתי להתרחק מזה. היום אני מוכנה לקחת את הפחד ולעבד אותו".

החשש מנישואים מגיע מגירושי הורייך?

"פרידה זה תמיד דבר כואב. כשהוריי הודיעו לי על הפרידה, זה היה רגע דרמטי. הם מופת בעיניי לאיך להיפרד בכבוד ובהערכה ובלי להכניס את הילדים. כמו כל ילד, עד גיל 15 הייתה לי משאלה קבועה ברגעי האמונות התפלות, שאימא ואבא יחזרו. אחר כך הבנתי שהפרידה, וגם הנישואים שלהם, היו נכונים. שנה של זוגיות טובה זו הצלחה בעיניי, קל וחומר 14 שנות נישואים של הוריי. יתרה מכך, אם אגדיר את הדבר שאיפשר את הולדתי כטעות במהותו, איפה זה משאיר אותי?".

לשים קץ לדמוניזציה

לפני כשנה הקמת ביחד עם אחמד חילו, מזכירו הראשי של סאאב עריקאת, את 'ויזיט פלסטיין'. את משכנעת ישראלים לבקר ברשות ופלסטינים לבקר בישראל. תוכלי להבטיח לי שאחזור משם בשלום?

"עשיתי בעצמי סיור הכנה, ואני מודה שהייתי מבועתת וחששתי ממזימה לחטוף אותי. חששתי גם בסיור השני ובשלישי, אבל היום, אחרי 15 סיורים, אני מרגישה בטוחה. כל מי שמצטרף אלינו צריך לחתום על טופס צבאי של הסרת אחריות. 800-1,000 ישראלים עלו כבר ליריחו, וחזרו משוכנעים. אנחנו לא עומדים בלחץ הביקוש. אין בסיור הזה אג'נדה כפייתית, אלא רק רצון אמיתי להוריד את החומות, כי כשיש חומה, מאחוריה מסתתר שד. אני רוצה לשים סוף לדמוניזציה, שנפסיק להיות שדים אחד לשני.

"באידיאל פוליטיק הרבה יותר קל לשני הצדדים לשמר את המצב. למיינסטרים הישראלי קל להילחם באויב הפלסטיני מאשר להתעסק, למשל, בקונפליקט הדתי-חילוני. גם לחמאס נוח שיש את האויב הישראלי. אין לי פתרון, לכן אני עושה כמיטב יכולתי ליצור דיאלוג. חשוב לי שדווקא אנשים שחושבים שפלסטינים רוצים להרוג אותם יבואו, ומהצד השני שיבואו לבקר אצלנו אנשי חמאס. כשהבן של אחמד יגדל וירצו לגייס אותו לחמאס, הוא לא יזכור רק אנשים עם נשק ומדים, אלא גם את נועה ואת האחרים, ויהיה פחות פזיז ללחוץ על ההדק כשידע שמדובר בילדים שלנו.

"לכן בחרתי לחגוג את יום הולדתי ה-30 בשטח C בחוף ים המלח - כדי שגם אחמד, פעיל שלום שישב על זה 20 שנה בכלא, יוכל להגיע. אם היית רואה איך הוא ישב ודיבר עם אימא שלי לילה שלם, היית מבינה את השינוי".

ביוני פרסמת סטטוס בפייסבוק עם ביקורת נוקבת על הפעולה נגד המשט לעזה. נוח לך לעשות הנחות לעצמך ולהשאיר את הידיים שלך נקיות. כנסי לפוליטיקה ותנהיגי מתוכה.

"תראי איך כל פעם מחדש אני צריכה להתנצל ולומר, 'הי, זה בסדר, שירתתי בצבא, אני אוהבת את ישראל, תנו לי לדבר'. מתי יבינו שהביקורת שלי נועדה לשפר? אני לא בטוחה שהייתי מגדירה את עצמי מנהיגה. אני כן חושבת שיש לי אכפתיות ורגישות מוגברת. בינתיים אני אוספת השפעה, מתנהגת כסוכן חופשי, ומרגישה מעורבת ביצירת דעת קהל.

"כולנו יודעים שאין כיום מנהיג אחד שאפשר לסמוך עליו. אהוד ברק, שאמור היה להיות 'עבודה', וציפי לבני, שאמורה להיות 'קדימה' ואישה, הפכו לשני מיליטנטים גדולים. קחי את לבנון ועזה ביחד וזה 4,000 איש שנרצחו על ידי העבודה וקדימה ביחד. לכן אני מאמינה רק בכוחות אנושיים, ובזה שרק ראש ממשלת ימין יוכל לעשות ביתר קלות שלום. אם אלך לפוליטיקה עכשיו, אקריב ואוותר על חיי. בינתיים אני מיישמת את האג'נדה הפוליטית שלי בסרטים שאני יוצרת ומפיקה ב'אדד ווליו'".

היומן שלך מפוצץ. אומרים שמי שמרבה בפגישות, בורח בעצם מלפגוש את עצמו.

"ולכן, אחת ההחלטות שלי ל-2011 היא להקטין את מספר הפגישות. בגלל הרצון לפגוש את עצמי אני לא מתקיימת רק במישור העסקי בחברה של אבא, אלא ממשיכה לפתח את הצד היצירתי. בבסיס, נרקיסיזם הוא דבר טוב, וזה אומר שאני יודעת שאוכל להגיע לאן שארצה. היחידים שיכולים לשנות ביצה ותרנגולת הם אנשים נרקיסיסטים מספיק כדי לחשוב שהם יכולים לשנות, למרות שלא קל להיות בודדים בצמרת".

הפרעת הקשב שלי

"אצלי ההפרעה היא יותר ברכה מאשר קללה, כמו אצל מנהלים"

"בתחילת התואר השני הייתי הולכת לספרייה ללמוד, יושבת שם 12 שעות ורק בוהה בחלון וחושבת על הסיגריה הבאה. חברה הציעה לי לנסות חצי כדור ריטלין שלה. בהבזק אחד הפכתי מנועה, שכל הזמן מעתיקה מאחרים, למובילה. את המבחנים עברתי על ריטלין במינונים קטנים, ואז חזרתי לסורי. כשהקמתי את 'אדד ווליו' שמתי לב שאני שוב מתפזרת, ולפני כחצי שנה אובחנתי. החלפתי את הפסיכולוג והתחלתי טיפול תרופתי בקונצרטה (ממשפחת הריטלין), אבל אני לא מתמכרת".

מה זה אומר?

"שקונצרטה ואני עורכים עכשיו היכרות הדדית. אני מודעת לכך שסטרס מביא אותי למקומות טובים, ולכן יש ימים שאני לא לוקחת. אומרים שמי שיש לו הפרעת קשב הרבה זמן ולומד לחיות איתה, זה יותר ברכה מאשר קללה, כמו אצל מנהלים. קשה לי עם המילה 'הפרעה', במיוחד אחרי קורס בפסיכולוגיה, שדרכו הבנתי שהנורמלי נמדד בלא נורמלי".

אז איפה הלא נורמלי?

"כשזה מתחיל לפגוע לאדם בחייו, כשזה מפריע לאדם וגורם לו לסטות. פדופיליה, למשל, היא פתולוגיה אמיתית. כשלמדתי גיליתי אצלי אלמנטים של פסיכוזות, אוטיזם, כי בן אנוש מורכב מסך האלמנטים. מכאן אני חושבת שהפרעת קשב היא כמעט תנאי קיום בעולם של היום, שהוא עולם רב תחומי. זה כמו שאת משאירה הרבה חלונות פתוחים על המחשב. הצלחתי ליצור לעצמי חיים שמאוד מתאימים להפרעת קשב. בדרך שלי אני נשמרת לנפשי, גם באמצעות הפסיכולוג שלי וגם באמצעות המינון של הכדורים שמתאים לחיים שלי, שהם חיים של הרבה מעברים".

וחיים של הרבה מעברים הם חיים מאושרים?

"אם עד לפני כמה שנים הגדרתי את עצמי ציונית וישראלית, בתקופה שחייתי בלונדון החלטתי לבדוק איזה אדם אני. אולי בגיל 40 או 60 אדע. אני אדם מאושר, שיש בו קצת מהכול. למדתי שהעונג הכי גדול נמצא ברגעים הכי קטנים. שקיעות, למשל, מדהימות אותי וגורמות לי אושר. גם משהו טעים לאכול, לנשום אוויר פתוח. אני רוצה את הדברים הכי מינוריים, שכל פעם מחדש מפתיע אותי כמה טוב הם עושים".

גוף, נפש, רוח

ספר: "כילדה הייתי תולעת בלתי נסבלת. הייתי קוראת בעמידת ראש, מתהפכת על המיטה. היום אני מבינה שזה חלק מבעיית הקשב וריכוז, כי רק כשאתה בתחושה של סכנה והישרדות, אתה מתפקסס. אני אוהבת את גבריאל גרסיה מרקס, את מריו ורגס יוסה הפרואני ב'תעלוליה של ילדה רעה' ובמיוחד ב'העיר והכלבים'. בכלל, אני אוהבת ספרות דרום אמריקאית, ומבחינה תרבותית אני פרואנית, כנראה שזה עבר אליי מאבא שלי, שנולד במחנה פליטים בגרמניה ומגיל שנתיים חי בפרו".

מוזיקה: "כמי שמדברת ספרדית, אני אוהבת לשמוע ולרקוד מוזיקה לטינית".

חברים: "יש לי חברים מהילדות, וכמו אצל כולם, שתיים שלוש שקרובות אליי בנשמה. אני טיפוס די פתוח, אבל שומרת על עצמי בדברים מסוימים, זכר לחרם שעשו עליי בכיתה ד'".

פייסבוק: "אני קצת בבעיה כי הגעתי ל-5,000 חברים ויש בערך 500 שאני לא יכולה לאשר. הסטטוסים שלי הם פוליטיים או חברתיים".

ספורט: "התחלתי לשחות. היעד היה שלוש פעמים בשבוע, אבל הלו"ז המופרע שלי מאפשר לי מקסימום פעמיים בשבוע".

אוכל: "הכי אני אוהבת ארוחות לילה, בעיקר עם אחי, מנהג שהתחיל כשהיינו ילדים בלנגב חומוס".

מסעדות: "מונטיפיורי, פרונטו ויין-בר".

פגישות עבודה: "נחמה וחצי, התחתית, תולעת ספרים החדש. כולם בת"א".

מעצב אופנה: "הייתי די טום בוי עד שנהייתי שחקנית. ומאז שאני לא יכולה לברוח מהיותי אישה, אני מקפידה יותר על הבגדים. אני אוהבת לבוש עם טוויסט קצת ביזארי, ומתחברת לבגדים של תמר קירשנברג, מעצבת צעירה ומוכשרת".

שינה: "אני מתעוררת הרבה במהלך הלילות, ופיתחתי סביב זה תיאוריה שאומרת שזה קשור לשעה שנולדתי בה, 12 וחצי בלילה. אני מרגישה שלנצח בשעה הזאת משהו ניצת בי כל פעם מחדש ואני מתעוררת".

חופשה אידיאלית: "מרחבים פתוחים מרגיעים אותי. אני אוהבת מדבר, שלג, ים, אני סקיפרית, סקי, העיקר שיהיו מרחבים".

טיפוח: "כמעט ולא מתאפרת. אני חובבת קרמים, זה גם חלק מהמלחמה שלי בנזקי העישון לעור - מגיל 24 מורחת קרמים אנטי אייג'ינג של יונקה".

שינוי: "רק בשנים האחרונות הבנתי את קסם הנשיות ושכל הכוח נמצא אצלי. בהרבה מקומות אני האויב הכי גדול של עצמי. הייתי רוצה להקליל עם עצמי ועם העולם, לפעמים קשה לי ולאחרים להתאים לסטנדרטים שאני דורשת".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות