השחקן שמעולם לא החליף את החולצה

גארי נוויל הוא סמל של אוהדי מנצ'סטר יונייטד. אבל כשהוא מודיע על פרישה יומיים אחרי עסקאות הענק של טורס וקארול, הוא הופך לסמל עבור כל מי שזוכר גם ימים אחרים בכדורגל

מישהו שמכיר את גארי נוויל סיפר לי פעם שהוא גזם את השיחים בכניסה לביתו המפואר בצורת הכיתוב MANUTD, הקיצור של מנצ'סטר יונייטד. מישהו יכול לדמיין את פרננדו טורס או אנדי קארול, גיבורי השבוע הזה, עושים דבר כזה?

נוויל, שהודיע אתמול (ד') על פרישה, לא היה מעולם כוכב. ולא רק בגלל ששחקני הגנה זוכים לפחות תהילה מאשר חלוצים מצטיינים או קשרים וירטואוזים. הוא היה סמל, לא רק בגלל אופיו ונאמנותו למועדון, אלא גם מתוקף הנסיבות: נוויל היה חלק מהקבוצה החד-פעמית שגדלה בנוער של מנצ'סטר יונייטד ושכללה גם את גיגס, סקולס, בקהאם, ניקי באט ופיל נוויל. החבורה הזאת, במיוחד שני הראשונים והמבוגרים יותר, היו עמוד השדרה של יונייטד ב-15 השנים האחרונות. עמוד השדרה הזה היה זה שאפשר לפרגוסון להפוך למנג'ר המעוטר ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי.

עבור אוהדי יונייטד, גארי נוויל הוא בכל מקרה סמל: בגללו, מאתמול, אני חושב על מנצ'סטר יונייטד ללא סקולס וגיגס. האחרון, בן למעלה מ-37, משחק העונה יותר דקות מאשר בעונה הקודמת: עם כל הכבוד לגנים האתלטיים של אביו, שחקן ראגבי מסיירה ליאון, כמה זמן עוד יימשך הנס הספורטיבי הזה? ומה יהיה על מנצ'סטר יונייטד כאשר יסתיים הנס, לכל היותר בעונה הבאה? ההרהורים לקחו אותי גם למחשבות על היום שאחרי סר אלכס: בעידן שבו קבוצות מחליפות את זהותן לפי אופי הבעלים והתקציבים שהם מעמידים לרשותן, נוויל היה אבן הפינה בפירמידה שפרגי ניצב בראשה. איזו מין מנצ'סטר יונייטד תהיה אחריהם?

עיתוי הפרישה של נוויל, יומיים אחרי סגירת שוק ההעברות המטורף, הפך אותו לסמל גם בקרב מי שאינם אוהדי מנצ'סטר יונייטד: עבורם, מסמל נוויל בפרישתו את תום עידן הכדורגל כפי שהכרנוהו בילדותנו - שחקן שגדל בקבוצת הנוער של המועדון אותו הוא אוהד מילדות, מגיע לקבוצה הבוגרת, וגם כאשר הוא משתכר יפה למחייתו, נדמה שהדבר שמרגש אותו יותר מכל הוא הסמל על גבי החולצה שהוא לובש.

כמה אקזוטי נשמע היום המשפט הזה שרק לפני שנות דור היה מובן מאליו.

***

אחד הדברים הטובים שמעניק לנו הזמן הוא פרספקטיבה, ובפרספקטיבה של זמן אפשר לראות איך הפך אסון מינכן, שביום ראשון הקרוב ימלאו לו 53 שנים, לאירוע שמשפיע עד היום על מנצ'סטר יונייטד.

עם טוויסט היסטורי קטן, אפשר שדווקא צ'לסי - השם שמזוהה היום יותר מכל עם הבעלות הנובורישית - היתה בנעלי היונייטד: צ'לסי היתה האלופה האנגלית הראשונה שהוזמנה להשתתף במפעל החדשני והניסיוני של "גביע אירופה לאלופות". אבל ההתאחדות האנגלית, בשמרנותה האופיינית, התייחסה בחשד לקונטיננטליזציה הזאת, ועד שדנה והחליטה להשתתף, היתה כבר מנצ'סטר יונייטד אלופת אנגליה - והראשונה ליטול חלק במפעל. רצה הגורל וגם ה-BBC, באותם ימים ערוץ הטלוויזיה היחיד באנגליה, ערך ניסוי משלו: כדורגל בשידור חי. בעידן התקשורתי שבו אנו חיים קשה אפילו לתפוס את גודל האירוע.

הרעיון לפיו מועדוני כדורגל מקומיים יכולים להתחרות גם מחוץ לאנגליה ביחד עם השידורים בטלוויזיה, הפך את יונייטד למשהו שהמקבילה הקרובה ביותר שלו היא מכבי ת"א בכדורסל של שנות השבעים. אסון מינכן, שבו קיפחו את חייהם "תינוקות באזבי", והשיקום שהגיע לשיאו 10 שנים אחרי האסון, כשמנצ'סטר יונייטד בשילוב של בובי צ'ארלטון, ניצול ההתרסקות, וג'ורג'י בסט - כוכב הפופ הראשון בתולדות הכדורגל, זכתה בתואר הנכסף, הפך אותה לקבוצה האהודה ביותר באנגליה. במשך יותר מעשרים השנים הבאות, עשתה מנצ'סטר יונייטד ככל שביכולתה כדי לבזבז את האשראי הזה, אבל שלא בטובתה - ובוודאי שלא במתכוון, היתה זו דווקא ליברפול, השכנה והיריבה השנואה, שאפשרה את הקאמבק של השדים האדומים: אחרי אסון הילסבורו בשפילד, שבו נמחצו למוות 96 מאוהדי ליברפול, החליטה ועדת טיילור על חיסול יציעי העמידה בכדורגל. עבור מועדוני הכדורגל מדובר היה במכה כלכלית כפולה - בטווח המיידי, אובדן ההכנסות כתוצאה מהיציעים הסגורים; בטווח הארוך יותר, הוצאות של מימון בניית היציעים החדשים.

בצר להן פנו כמה מן המועדונים לעזרת הציבור, דרך הבורסה, ואז אירע הנס הכלכלי של יונייטד: לא מעט אנגלים שהיו ילדים בעת שאירע אסון מינכן, אבל מבוגרים מבוססים בראשית שנות ה-90', רכשו בהתלהבות את המניות - והפכו את היונייטד ממועדון בשליטת משפחת אדוארדס ועסקי הבשר שלה, לחברה בורסאית מצליחה, עד שנת 2005 שבה נרכשה ע"י משפחת גלייזר.

לא בכדי החלו ההצלחות של מנצ'סטר יונייטד בעונת 92/93: השילוב בין דור שחקנים מוכשר, מנג'ר משכמו ומעלה וצמיחה כלכלית מטורפת, הפכו את יונייטד בת זמננו מסמל של כישלון מתמשך לסמל של הצלחה. ולא רק באנגליה: ב-6 בפברואר 1958, הביאו יומני הקולנוע את דבר האסון לכל הארצות שבהן מתעניינים בכדורגל, ואוהדי כדורגל רבים גדלו על מורשתו. חלק מהסיבות שבגללן מוכרים היום חולצות של רפאל דה סילבה למשל, בסידני או שיקגו, מקורן באסון ההוא. או במשפט אחד: גם מסע לעבר שווי שוק של כמעט 2 מיליארד דולר, מתחיל במסלול המראה קפוא קטן.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988