מעשה בדמות מופת

א. אחד הדברים הנוגעים ללב במובן העצוב של המילה, ממש כך, בכל הסיפור הזה סביב אי-המינוי של יואב גלנט לרמטכ"ל, הוא החיפוש שלנו אחרי מה שמכונה "דמות מופת".

הביטוי הזה חזר על עצמו בשיעור גבוה מאוד במאמרים שנכתבו בנושא, גם אלה שהיו בעד המינוי וגם אלה שהיו נגדו. בכולם חזרו הכותבים על ההשקפה שבראש הצבא, או המדינה, צריכה לעמוד דמות מופת.

עכשיו, אני לא יודע מהי בדיוק דמות מופת, ואני חושב שאף אחד לא יודע בדיוק מה זה. אחרי הכול כולנו בני אדם, ולכולנו יש הפאקים שלנו. יותר מזה, אני חושד בדמויות מופת; בדרך-כלל זה אומר שמדובר בכאלה שיודעים להסתיר את הפאקים שלהם טוב יותר מאחרים.

אבל לא זה העניין. העניין הוא כזה: במה מתבטא החיפוש הישראלי אחר אותה דמות מופת? מהם הקריטריונים שאותם אנחנו מציבים בפני מנהיגינו?

כשאני מנסה לזקק את כל הדרישות האלה מכל המאמרים שקראתי, אני נותר עם דבר אחד בלבד: מדמות המופת שלנו אנחנו מצפים רק שלא תשקר. שתהיה אדם הגון. זה הכול. כל שאר הדברים, כמו טעמו הגרוע של המועמד באדריכלות או איך הוא מבלה את חופשותיו, הם רק הציפוי על העוגה.

זה העניין: הרי בעולם מושלם - יודעים מה, עזבו עולם מושלם; בעולם מתוקן - הוגנות ואמירת אמת לא היו צריכות להיות קריטריון כלל וכלל, הן היו אמורות להיות הבסיס של הבסיס, הדבר שבכלל מיותר לדבר עליו.

וזה, אם תשאלו אותי, נוגע ללב ועצוב עד למאוד. כל-כך נמוך ירדנו, עד שהמינימום שצריך לבקש הפך למקסימום שאפשר לקבל?

ב. עוד דבר שבלט בפרשת גלנט היה הדרישה שהועלתה בפנינו: להפריד בין שני צדדיו של הבן אדם. להבדיל בין החייל המעוטר והגנרל הנערץ שכל חייו רק תרם למדינה ולביטחונה - לבין האיש שפלש לקרקעות לא לו, שמסר תצהירים לא מדויקים ושבאופן כללי לא התנהג הכי טיפ-טופ.

אני לא מדבר רק על גלנט, כמובן. הבקשה הזו חוזרת על עצמה בכל פעם שמישהו - בדרך-כלל מהדרגים היותר גבוהים - נתפס בקלקלתו. יש בה הרבה מההיגיון, אי-אפשר להכחיש זאת. הרי כולנו ככה. כולנו מצפים שישפטו אותנו על-פי הסך-הכול, עם הטיה קלה לכיוון הדברים הטובים והעלמת-עין קלה מהדברים הטובים פחות. וזה נכון, וככה צריך להיות. ככה אנחנו גם שופטים אחרים.

אבל בעוד שהדרישה ההגונה וההוגנת היא שישפטו אותנו על-פי הסך-הכול הכללי - הרי בקשתו של גלנט, כמו גם של אחרים, היא שנתעלם לגמרי מהדברים הלא טובים. לא שנחליק אותם הצידה, אלא שנדחיק אותם לגמרי. הם מבקשים מאיתנו שנראה רק צד אחד שלהם. הם מבקשים מאיתנו להאמין שבנושא הרלבנטי - הנהגת הצבא או המדינה - יבוא לידי ביטוי רק הצד הטוב שלהם (ההקרבה, הנחישות, ההתמדה), ואילו הצד הרע ייעלם לחלוטין.

וזו כבר דרישה לא הגיונית בעליל, שלא לומר מגוחכת לגמרי. מה זה אומר כשאדם כמו גלנט או ברק או אולמרט או שרון או דרעי או הירשזון או ליברמן או קצב או מי שזה לא יהיה מבקש מאיתנו להתעלם לגמרי מצד אחד שלו - לקיחת שוחד, אונס, גניבה, שקר, אלימות, תאוות-בצע או סתם התנהגות תככנית ושקרנית - ולראות רק את הצד הטוב שלו, הצד היחיד שלו שהוא רוצה שנראה, הצד שבו הוא נראה כדמות מופת?

זה אומר, בעצם, שמה שהם מבקשים מאיתנו זה שלא נראה אותם ושלא נחשוב עליהם כעל בני אדם. הרי מהו אדם אם לא הכוליות שלו, הסתירות שבו, המרכיבים השונים שמצטרפים להיות הוא?

וכשאדם מבקש ממך להתייחס אליו כאילו הוא אינו בן אדם כמוך - זה הכי גרוע, שלא לומר פסיכי לגמרי. זה אומר שהוא לא רואה אותך כבן אדם. שהוא רואה בך, בנו, לא יותר מכלי להגשמת השאיפות שלו.

ולא, "כולם עושים את זה" זו לא תשובה טובה. כי בעצם אף אחד לא עושה את זה חוץ מפוליטיקאים וגנרלים. כמובן, אני לא טוען פה שאף אחד מאיתנו לא משקר, או לפחות מתחמן מדי פעם, פה סוגר מרפסת, שם מעגל פינה. כולנו, אחרי הכול, בני אדם. אבל אנחנו, האנשים הרגילים שאינם דמויות מופת, לא היינו מעיזים להעלות בפני אחרים את אותה הדרישה שהמנהיגים מעלים בפנינו.

נגיד תפסו אותך חוצה קו הפרדה לבן. סביר להניח שתגיד לשוטר שמיהרת לבקר קרוב חולה, או שלא שמת לב, או שתטען שלא עשית את זה בכלל, או שתבקש שיחליק לך את זה רק הפעם. תירוצים יש מלא. אבל האדם הסביר לא יגיד לשוטר שמגיע לו לחצות קו הפרדה לבן בגלל העובדה שאף פעם לא העלים מס או צרך פורנוגרפיה של קטינים.

לא כל שני דברים אפשר לשים על מאזניים זה מול זה, ולא כל דבר טוב מבטל כל דבר רע.

ומצד שני, חייבים לזכור שלא כל דבר רע מבטל את כל הדברים הטובים. אסור להיות צדיקים יותר מהאפיפיור, וצדקנות - בטח כשהיא לובשת צורה של לינץ' - היא לא דבר מומלץ.

ג. ואפרופו דמויות מופת. אני שמח מאוד, כמובן, על המחאה הציבורית המתעצבת לה סביב העלאת מחירי הסחורות - הלחם, המים, הדלק - והכבדת נטל המסים. אם זה מה שיוציא את האנשים לרחובות, אם זה מה שיראה לאנשים ששינוי הוא אפשרי, דיינו. נכון שחבל שדברים גרועים יותר, או לפחות גרועים באותה המידה, לא מוציאים את האנשים לרחובות, אבל נסתפק גם בזה.

הביקורת המושמעת נגד נבחרי הציבור בעניין הזה צודקת לגמרי: הרי הם הצביעו בעד התקציב, ובתקציב נכתב בפירוש, שחור על-גבי לבן, שהמחירים יעלו. התקציב היה מאוד ברור בעניין הזה. הם היו אמורים לדעת שזה מה שיקרה, כך הביקורת, ולכן צעדי המחאה שלהם ציניים ופופוליסטיים.

יכול להיות, אבל יכול להיות שלא. יכול מאוד להיות שהם הצביעו על התקציב ועל עליית מחירי הדלק הכלולה בו מבלי שידעו מה קורה שם. יכול מאוד להיות - ומהיכרותנו איתם האפשרות הזו לא מופרכת כלל ועיקר - שהם הצביעו בלי לקרוא. אמרו להם להצביע אז הם הצביעו. אמרו להם שזה תקציב חברתי, אז הם חזרו על זה באוזני אנשים אחרים. ועכשיו, כשמה שכתוב קורה, הם מזדעקים.

ואם כך הדבר, הרי הם לא פופוליסטיים ולא ציניים. אם כך, הרי הם טיפשים, שלא לומר רמאים. אם כך הדבר, הרי היתה פה מעילה רבתי באמון שלנו. אם כך הדבר, הרי המחאה צריכה להיות ממוקדת גם בזה: לדרוש מחברי הכנסת את מה שאנחנו דורשים מהמועמד לרמטכ"לות. להעמיד כל אחד כזה לבחינה מחודשת, להעביר אותם ועדת חקירה שתקבע אם הם כשירים לכהן בכנסת.

זה חשוב הרבה יותר מהדרישה, החשובה כשלעצמה, להכריח אותם להצהיר הצהרת הון. אני מעדיף חבר כנסת אמיד, שיודע לקרוא ושהבנת הנקרא שלו ממוצעת ומעלה, על פני חבר כנסת חסר הון שמרים את האצבע כמו רובוט לפי מה שאומרים לו.

ד. ומצד שני, הרי תמיד יש צד שני, אבקש ללמד זכות על הנבחרים שלנו. בואו נניח שהם באמת היו טיפשים ורמאים עד עכשיו, שהצביעו בעד עליית מחירי הדלק מבלי לדעת. אם כך הדבר, עכשיו מצופה מהם לעשות את הדבר הנכון. זה שהם חטאו כלפינו פעם אחת לא אומר שהם לא יכולים להתעשת ולמחות ולהעביר את רוע הגזירה.

שנית, עליהם להודות שזה מה שקרה ולהתחייב שדבר מהסוג הזה לא יקרה שוב. ז'תומרת, אין לי בעיה עקרונית עם חבר כנסת שמצביע בעד עליית מחירי הדלק אם הוא חושב שכך נכון לעשות. בסך-הכול, זה ברור, הרי אין מנוס מעליית מחירים מסוימת, כך קורה ברחבי העולם.

אמרתי בפסקה הראשונה שאני לא יודע מהי דמות מופת. אני עדיין לא יודע, אבל ברור לי שאחת הדרישות מדמות כזאת היא היכולת להודות בטעות, ללמוד ממנה ולהשתפר. בואו נראה אם חברי הכנסת שלנו מסוגלים לזה.

 דרור פויר