מכונת התעמולה של האוצר

1. מכונת התעמולה של משרד האוצר הלמה השבוע שוב. בניסיון להגחיך את עופר עיני ואת עובדי המגזר הציבורי, החליט קונגלומרט יחסי הציבור הגדול בישראל להדליף לעיתונאים תלושי שכר של עובדי מדינה.

התלושים, אליבא דאוצר, הם הוכחה חותכת לטענתם שמרבית העובדים לא זכאים לתוספת לשכר המינימום המתוכננת. למה? אף שהעובדים משתכרים פחות משכר המינימום או שכר מינימום בפועל, וזכאים לכאורה לתוספת, שכרם בשורה התחתונה הרבה יותר גבוה משכר המינימום בגלל תוספות והשלמות למיניהן.

התוספות השונות מביאות את שכרם ל-6,000 שקל, 7,000 שקל, 8,000 ולא עלינו גם ל-10,000 שקל בחודש! שומו שמיים, זו סיבה מספיק טובה בשביל האוצר לפתוח במלחמת חורמה נגד העובדים ש"מעזים" להרוויח קצת יותר משכר המינימום, ולכן צריך למנוע מהם תוספת של 450 שקלים בשתי פעימות, אחרת ה"מסגרת התקציבית" תתפרק וישראל תגיע למצבן העגום של אירלנד ויוון.

כרגיל במקרים כאלה, כשמכונת התעמולה של האוצר דוהרת, היא דורסת את כל הפרטים הקטנים והחשובים שהופכים את התמונה הכוללת ומגחיכים דווקא את אלה שמנסים לצייר מצגי שווא. האוצר התעלם מהפגיעה בזכויות הסוציאליות והפנסיוניות (חופשה, מחלה, פיצויים ופנסיה) של העובדים כתוצאה ממבנה שכר מעוות, שבו יש לשכר היסוד משקל נמוך, ולמרכיבים האחרים - כמו שעות נוספות והחזרי הוצאות - יש משקל גבוה, המגיע ל-40%-50% מהשכר הכולל.

כנראה שגם בעיות שכחה קלות גרמו לבכירי האוצר להתעלם מכמה נתונים עגומים: 44% מהעובדים בגופים הציבוריים משתכרים 4,960 שקל בממוצע בלבד, ועובדי הרווחה והסעד משתכרים בממוצע כ-3,800 שקל בלבד. אבל כל הפרטים הקטנטנים הללו לא יחסמו שור בדישו: האוצר יילחם בחירוף נפש כדי למנוע מכמה עשרות אלפי עובדים לקבל תוספת מצ'וקמקת של 450 שקל, כחלק מתפיסת עולם מעוותת שהוא הצליח להשריש פה: המגזר הציבורי הוא השמן, הוא נטל על גבו על המשק, עובדיו לא יעילים, עצלנים וכמובן מושחתים.

התפיסה הכוללנית הזו היא כוזבת, לא ראויה ולא הוגנת (מי שביקר לאחרונה במשרד הפנים מבין, למשל, עד כמה השירות לאזרחים הוא יעיל, אדיב ומהיר), אבל התפיסה הזו מאפשרת לאוצר להמשיך ולהחטיף לעובדי המגזר הציבורי באבי-אביהם, כאילו הם מקור כל הצרות והבעיות.

אם האוצר תוהה עתה מאיפה יגיע הכסף לתוספת שכביכול לא מגיעה לעובדים, יש לנו שתי הצעות מקוריות שיאפשרו לפקידים להתגבר על המועקה שתקפה אותם בעקבות תוספת השכר לעובדים.

במקום להדליף את תלושי עובדי המדינה, שמרוויחים כמה אלפי שקלים בודדים לחודש, שהאוצר ידליף את עשרת תכנוני המס הגדולים השנתיים לאורך העשור האחרון. כך נדע את ההפרש בין "מס האמת" בכל תחמון מס, למס שנגבה בפועל. כך הציבור יידע שבמערכת המסים הישראלית יש כל כך הרבה מקום לשיקול דעת בקביעת שומות לאנשים ולתאגידים החזקים; הוא גם יידע שבמערכת הזו הגבול בין תכנון מס לגיטימי לבין העלמת מס פלילית הוא מטושטש ואמורפי לחלוטין.

הציבור גם ילמד שמאחורי מערך היחסים המורכב בין עורכי הדין ורואי החשבון המעונבים לבין פקידי המס, מסתתר שוק פרוע, שבו נקבעות לעתים שומות כמו בבסטה בשוק הכרמל. הוא גם ילמד שתחמוני המס עלו למדינת ישראל בעשור האחרון עשרות מיליארדי שקלים, שכמה פירורים מהם יכלו להגיע לתלושים של העובדים שפקידי האוצר הדליפו השבוע.

פקידי האצר גם מסוגלים להדליף את רשימת החברות שנהנו בעשור האחרון מחוק עידוד השקעות הון, שמעניק הטבות של כ-6 מיליארד שקל בממוצע לשנה. הציבור מעוניין מאוד לדעת איך בדיוק מחולקות ההטבות, מי החליט, מי קיבל וכמה בדיוק כל אחד קיבל. אז יתברר שכמה מהחברות המבוססות והגדולות במשק נהנות מהטבות אבסורדיות שמאפשרות להן למזער את תשלומי המס עד למינימום.

אנחנו מקווים שההדלפות של תכנוני המס והטבות הענק בחוק עידוד השקעות הון יוכיחו לבכירי האוצר עד כמה הם עשו השבוע שימוש ציני, מכוער ולא הגון בתלושי העובדים ועד כמה קל לטפס על גבם של החלשים במקום להתמודד עם החזקים.

2. ההכנסה הפנויה של העובדים תידחק בקרוב מסדר היום הציבורי לטובת ההכנסה הפנויה של המנהלים, שתזכה, כמדי שנה, לפופולריות גדולה מאוד בעיתונות הכלכלית. הדוחות הכספיים השנתיים, שמתחילים לזרום אט-אט בימים אלה, יחשפו שוב עד כמה מגלות מועצות המנהלים נדיבות יוצאת דופן כלפי בכירי החברות שלהן. את אות הפתיחה לחגיגת המנהלים השנה נתן אפי רוזנהויז, נשיא ומנכ"ל שופרסל, עם עלות שכר של 726 אלף שקל בחודש ב-2010 ובסך הכול כ-42 מיליון שקל מאז החל את הקריירה שלו כמנכ"ל שופרסל במהלך 2003.

יש לנו סיבה טובה להאמין ש-2010 תהיה שנה מצוינת למנהלים, אם לא שנת שיא: הבורסה המשגשגת הקפיצה את ערכן של חבילות האופציות השמנמנות ממילא והרווחיות הגואה של התאגידים הקפיצה את הבונוסים. חבילות השכר המגלומניות שיתפרסמו בחודש הקרוב יעוררו, כרגיל, התפעלות, קנאה וזעם ציבורי מוצדק.

זה המקום לשאול את עצמנו ביושר למה רק שכר המנהלים מוציא מאיתנו כל-כך הרבה אגרסיות. למה כוכבי בידור או ספורט שווים כל-כך הרבה כסף בלי להרגיז אותנו כמו המנהלים, למה אנחנו מתייחסים בשלוות נפש לשכר טרחתם המוגזם של עורכי הדין ולמה רופאים פרטיים ושירותי רפואה פרטיים שעולים אלפי ועשרות אלפי שקלים, מתקבלים אצלנו כתופעה מובנת מאליה.

התשובה, פשטנית ככל שתהיה, היא שנתוני המנהלים גלויים וחשופים לעין הציבור ולכן קל לנגח אותם, ואילו שכר טרחתם של עורכי הדין או שירותי הרפואה לא מתפרסמים בצורה מסודרת מדי תקופה ולכן לא זוכים לתשומת לב ציבורית, מה שגם שבריאות היא טאבו.

כך או אחרת, הניסיונות האחרונים של הרגולטורים, בין אם רשות ני"ע או משרד המשפטים, לרסן את שכר המנהלים, לא יועילו. הרגולטורים סבורים שכללי קביעת שכר יותר ברורים, יותר שקופים, שהתחשבות כביכול בשכר העובדים הממוצע בארגון ותהליכי בקרה יותר הדוקים, יכניסו מעט שפיות ומידתיות לקביעת שכר המנהלים. הם טועים. גם כללים רגולטורים נוקשים לא יוכלו להתגבר על הטבע האנושי, על תאוות הבצע, ועל הערכים שהשתרשו בתרבות הקפיטליסטית, ערכים שמתבססים על "אין בושה" ועל "מגיע לי".

הדבר היחיד שיכול לרסן בצורה עקיפה את שכר המנהלים היא רתימת מערכת המס. מדרגות מס הרבה יותר גבוהות לשכר מנופח ומערכת כללים הרבה יותר נוקשים למניעת טריקים ההתחמקות ממס (למשל, באמצעות הקמת חברות ע"י מנהלים) היא הדרך הצודקת והיעילה יותר להילחם בחבילות שכר מנותקות מהמציאות.

זה גם רעיון נהדר שבכירי האוצר, האחראים על מערכת המס, יוכלו לקדם, במקום להיטפל לכמה תלושים של עובדים אומללים. טוב, הגזמנו. בכירי האוצר הרי חולמים על ג'וב מתגמל במגזר הפרטי בתום הקדנציה שלהם, הם לא ירצו לפעול, בעצם, נגד עצמם ונגד שכרם העתידי.

כמה טוב, הם אומרים, שיש לנו ביד תלושי שכר של עובדים המשתכרים כמה אלפי שקלים בודדים בחודש, כדי לשטות בתקשורת ולהסיט את תשומת הלב מהכסף הגדול.