במגזר הערבי בונים בלי אדריכל

קבלני תכנון "אני שמח שאף אחד מילדיי לא הפך להיות אדריכל. פעם זה היה מקצוע טוב. היום, התחום פרוץ, התחרות בו על כסף ולא על איכות, והגרוע מכול הוא שבשטח פועלים אדריכלים, בעלי תואר באדריכלות, שמעבירים עבודות תכנון למי שאינם אדריכלים, להנדסאי בניין למשל, שלא מוכשרים למקצוע ולא יכולים להפיק תוצאות מוצלחות. הם משרטטים, האדריכל חותם והעבודה הלא-מוצלחת יוצאת לאוויר העולם. לצערי אני נאלץ לומר שזה מאוד נפוץ במגזר הערבי. זו עבודה ערבית".

המצאה ישראלית "אדריכלות ערבית זו המצאה ישראלית. אין באמת דבר כזה. הבתים במצרים הם לא כמו הבתים בסוריה. והבתים בערב הסעודית הם לא כמו הבתים בדובאי. אדריכלות עוקבת אחרי צרכי האקלים - ולכן מה שמתאים למדבר סהרה לא ייבנה בבקעת הלבנון. קשתות הן צורך הנדסי, ולכן אפשר למצוא אותן גם ביוון. גם גאודי עשה קשתות בספרד. זו לא אדריכלות ערבית".

בלי פסל ותמונה "מה שיש זה אדריכלות אסלאמית, סגנון מיוחד שהתפתח מתוך אילוץ חמור האוסר על קישוט ועיטור הבית. ריבוי האלמנטים הקישוטיים במבנה: כיפות, קשתות, קרניזים, מעקות מגולפים, שערביות וכיוצא באלה, הוא תוצאה של הרצון לקשט באמצעות פריטים אדריכליים - קישוט שיש לו תירוץ תכנוני. את התיאוריה הזו לימדנו ארבעה אדריכלים ישראלים צפוניים, שהתגבשנו לקבוצה תחת השם 'המרכז לטיפוח אמנות האסלאם' והיה בה גם אדריכל יהודי, שמחה יום-טוב מקיבוץ דליה (כונה בשם 'גולי' ונודע בבתים שצורתם כדורית - קירות עגולים - שיצק בשיטות מיוחדות וניתן לראותם במקומות שונים בארץ, בעיקר בישובים כפריים. יום-טוב תכנן את המסגד שנבנה ביישוב טמרה בגליל המערבי - מ' מ'). אני אימצתי את הארכיטקטורה האסלאמית, והבאתי אותה לידי ביטוי בבתים שבניתי לאנשים פרטיים".

הנגר מנצרת "אמי לא עבדה. אבי היה מחסן תינוקות. הוא לא היה רופא - הוא עבד בשיטות שהיו מקובלות אז, מזריק דם של ילד נגוע שפיתח נוגדנים, לילד בריא, ולאחר שזה נדבק, נוטל ממנו ומעביר לילד הבריא הבא. התשלום הגיע בצורת מתנות: גמל, עז, כבש, תמורת כל ילד מחוסן. שני הורי רצו שיהיה לילד מקצוע בטוח. כך נשלחתי בהיותי נער ללימודי נגרות בבית הספר המקצועי האנגלי בחיפה. הלימודים האלה הקנו לי את השפה האנגלית ותעודת בגרות שבזכותה הותר לי ללמד בבתי ספר במגזר הערבי, ולימים, כשאתקבל לטכניון - מקום לינה ומגורים בנגריה חיפאית".

המורה הקומוניסט "בתחילת שנות החמישים קיבלתי עבודה כמורה לציור ומוזיקה בכפר קרע. כשגילו שאני קומוניסט, העבירו אותי להורות בבית הספר בכפר קאסם. הסבירו לי שאם לא אסכים לעבוד בכפר קאסם, ישלחו אותי ללמד בנגב - במציאות של משטר צבאי שצריך לקבל תעודה ורישיון מיוחד לכל שהות מחוץ לנצרת, זה היה עונש גדול. רציתי ללמוד אדריכלות בטכניון, אבל מכיוון שלא היו לימודי ערב במקצוע ולא היה לי כסף ללמוד בלי לעבוד, התחלתי ללמוד הנדסה אזרחית. בבוקר לימדתי בבתי הספר ציור, מוזיקה ודת איסלאם (למרות שאני נוצרי), בערב למדתי, ובלילה ישנתי בנגריה שגם עבדתי בה בימים אחרים".

התלמיד ה-31 "התשוקה ללמוד אדריכלות לא עזבה אותי. לבסוף, כשהתקבלתי זה היה גם בזכות תיק עבודות טוב - ציירתי ציורים טובים, אבל גם בזכות פרופסור אחד לאווירונאוטיקה בטכניון, שעשיתי עבורו, במסגרת עבודתי בנגריה, את עבודות הנגרות בביתו, והוא עזר לי להתקבל לפקולטה. מספר התלמידים שניגשו לבחינות בכול שנה היה 200, ומספר המתקבלים הוגבל ל-30. אני הייתי התלמיד ה-31 במחזור שהתחיל את לימודיו ב-1956, ובין התלמידים שהיו בו היה עמי מעייני, אדריכל שנהפך לימים למלחין ומנהל האקדמיה למוזיקה על שם רובין באוניברסיטת תל אביב. המורים היו, בין היתר, דב כרמי (היכל התרבות, בית הוועד הפועל, בית אל על) והאדריכל אלפרד מנספלד (מוזיאון ישראל). לא ידעתי עברית, וזה היה קשה מאוד. בשנה הראשונה, בפתח כל שיעור הייתי מתחיל לכתוב במחברת, ואחרי כמה משפטים מתייאש - ולוקח את רישום השיעור מתלמיד אחר".

תעודת מעבר "הימים היו ימי המשטר הצבאי. למדתי בטכניון והייתי מקבל ממשרדי המושל בנצרת תעודה שאפשרה לי לעבור במחסומים עד חיפה, והייתה האישור שלי להישאר בחיפה, כל השבוע. פעם קרה שהאישור שלי פג לפני שהספקתי לחדש אותו, ונלקחתי למשטרה למעצר וחקירה. לחוקרים סיפרתי שאני מורה, ולא האמינו לי. הם ביקשו לראות את המפקח עלי - וגם זה לא הספיק, לבסוף יצרו קשר עם בכיר יותר במשרד החינוך, הוא אישר שאני מורה ושיחררו אותי. זו הייתה היתקלות לא נעימה, אבל כמעט יחידה. המשטר הצבאי היה משטר צבאי, אבל בין התלמידים בטכניון לא הרגשתי שנאה. אני חושב שהיום השנאה בין יהודים לערבים, יותר חריפה, אפילו גרתי תקופה מסוימת במעונות עם סטודנט יהודי".

האדריכל הראשון "כשסיימתי ללמוד, עבדתי כמה שנים אצל אדריכל יהודי בטבעון, זה היה הסטאז' שלי. אצלו תכננתי בתים פרטיים ליהודים ובית מלון בטבעון. ב-1962 הקמתי את המשרד שלי בנצרת. זה היה משרד האדריכלים הראשון בעיר. עד אז היו בונים בלי תכניות - שוכרים מישהו שיודע קצת לשרטט ומסתמכים על מה שהוא הכין. התחלתי לתכנן בתים, בהתחלה זה היה תכנון בתים ליהודים, בטבריה, בעפולה. ואחר כך פניתי לתכנון במגזר הציבורי כפעילות מרכזית. במגזר הערבי, עד היום, אנשים פרטיים לא תמיד שוכרים איש מקצוע שיתכנן. בונים בלי אדריכל".

פותחים בצפון "הביאו לארץ סגנון בנייה אירופי ואנשים מעתיקים אותו. לוקחים רעיונות מז'ורנלים, ומבצעים כאן, אפילו שזה לא שייך לסגנון המקומי. בישראל הפתחים צריכים להיות צפוניים. פתח דרומי או מזרחי, חייב להיות מוצל. וכשמעתיקים כל מיני דברים מאירופה, הכללים האלה לא תמיד באים לידי ביטוי, ואז נעשות טעויות תכנון".

צמחיה חינוכית "בניתי הרבה בתי ספר. הנטייה בישראל במשך הרבה זמן הייתה לעשות מבנים סגורים שאת הכיתות בהם חיברו מסדרונות ארוכים. אני ניסיתי לפתוח את המבנים ולהכניס אליהם אור וטבע. למשל לעשות פאטיו פנימי שמכניס את אור השמש לבניין - לבנות אותם בקומות עם חלל פנימי פתוח, כך שרואים כמעט מכל דלת של כיתה את כל הדלתות האחרות. היו בתי ספר שניסיתי להכניס גם צמחייה לתוך המבנה, לא הסתפקתי בצמחים בחצר - גם בפנים ממש. התלמידים נמצאים כל כך הרבה זמן בתוך מבנה, הם צריכים להרגיש שזה קורה בתוך הסביבה והטבע שלהם ולכן החללים צריכים להיות פתוחים החוצה וצריכה להיות צמחייה, זה חלק מהחינוך".

מותר המגזר "הפרוגרמה שנותן משרד החינוך לבתי ספר במגזר היהודי ולבתי ספר במגזר הערבי, זהה. אבל ההשקעה בביצוע תמיד יותר גבוהה במגזר היהודי. הסיבה היא בירוקרטית. המערכת במגזר היהודי יותר מסודרות ומאורגנות וזה מבטיח, בסופו של דבר, מבנה שבנוי באיכות גבוהה יותר".

מותר הכפר "נצרת עלית מתפתחת סביב ארבעת הכפרים: הני, משאהד, עין-מאהל וכפר קנא. הם לא יכולים להתרחב יותר כי אין להם לאן. אני לא חושב שהפתרון למצוקת הדיור בהם הוא בנייה לגובה. צריך להשאיר את הכפרים הערביים כפי שהם, להתיר בנייה עד שלוש - ארבע קומות, ולאפשר את המשך מסורת הבנייה המשפחתית, שהחמולה גרה יחד. בנייה צפופה מחייבת אנשים לחיות בתוך קופסאות, זה מתאים לאירופאים, לא למזרח התיכון. מי שרוצה את זה יכול לעבור לעיר, יש מספיק ערים בישראל שאפשר לחיות בהן בסגנון הזה - יש חיפה, יש כרמיאל, גם נצרת היא עיר. את הכפרים הערבים צריך להשאיר כפרים. לפתח שטחים ציבוריים, אבל לא לשנות את המרקם הקיים בהם. צריך לעשות תוכנית לשימור הכפר הערבי".

כסף קתולי "בדרך כלל מביאים אדריכלים מחו"ל, כשצריך לתכנן כנסיה - יש שם הרבה כללים, לגבי מיקום וגודל המזבח, מגדל הפעמונים, כניסות ויציאות לבמת הכוהנים ועוד. תכננתי כמה כנסיות בארץ, שיפצתי והוספתי חלקים לאחרות. הכנסייה משלמת טוב. כשהמזמינה היא העדה הקתולית זה עדיף, כי הכסף מגיע מחו"ל, מאיטליה, צרפת או ספרד. כשהמזמינה היא העדה הנוצרית-אורתודוכסית, זה פחות טוב - כי אז הכסף הוא ישראלי, אז זה מעט ולאט. מה שנכון הוא שהביקוש לכנסיות יורד".

אדמות ציבור "הבעיה הגדולה של הכפר הערבי היא המחסור באדמה ציבורית. רוב השטח בישובים ערבים הוא קרקע פרטית וכל בנייה ציבורית פירושה הפקעה. ולהפקעה כבר יש משמעויות פוליטיות ומתחילים סכסוכים. הצרה היא שגם כשכבר מצליחים להגיע להסכם מקובל על כל הצדדים, וסוף סוף מפקיעים ומגדירים ייעוד ציבורי, אי אפשר לבנות על הקרקע, כי אין תקציבי פיתוח. צריך שלפחות 25% מהשטח יהיה ציבורי, ועדיף ש-40% יהיו, בכול ישוב".

שיטתיות במגזר "המרחב האורבני הערבי סובל מהזנחה תכנונית וביצועית. בתב"ע של נצרת קבעתי שברחוב הראשי לא יבנו יותר מארבע קומות לגובה. זה לא נשמר. התוכניות לא כובדו, אנשים הרימו לגובה חמש קומות ויותר, וזה לא טוב בעיקר כי זה קורה בצורה לא מסודרת ולא מאורגנת, ואז יש בית אחד גבוה ובית אחד נמוך - בלי שיטתיות. בנוסף לזה יש אי-אחידות תכנונית בחזיתות וזה נראה לא טוב. החמצה גדולה בנצרת היא העיר העתיקה. לא מפתחים אותה, לא משמרים אותה. השוק מת. זו פנינת תיירות סגורה ולא מטופלת, וזה הפסד גדול לעיר".

ביג או עירייה "ראש העיר ביקש שאתכנן את בית העירייה של נצרת בפתח העיר מכיוון עפולה, על מגרש שהשתרע על קרוב ל-15 דונם והיה בבעלות הפאטריארכיה הלטינית. התנהל סכסוך ממושך סביב השטח והתוכניות לא יצאו לפועל. ומה קרה? היום עומד על המגרש הגדול והיפה הזה בכניסה לעיר, מתחם ביג".

מקסימום 200 מ"ר "בית למשפחה אפשר לתכנן בסגנונות שונים, לפי אקלים, תנאי מגרש, טעם המזמין, אבל יש כללים שאסור לסטות מהם: הוא צריך להיות מתאים למשפחה על כל שלביה - מזוג צעיר המתכונן לילדים, דרך שלב גידולם בכול הגילאים ועד לאירוח המשפחה והלנת הנכדים הבאים לביקור. אסור שיהיו בו יותר משלוש מדרגות, כי בסופו של דבר לאף אחד אין כוח לעלות ולרדת קומות, לא בשביל הילדים כשהם תינוקות ולא בשביל הנכדים, כשכבר זקנים. ואסור לבנות יותר מ-170, מקסימום 200 מ"ר. אף אחד לא צריך יותר מזה. מי שבונה בית יותר גדול, זה רק כדי להגיד 'אני עשיר', יעני - שופוני".

קטנוניות אדריכלית "הביקורת נגד בית המשפט שנבנה בנצרת, על כך שהוא מייצג את ההתנשאות של העיר נצרת עלית על העיר הישנה, לא מוצדקת, אפילו קטנונית. זה בניין מוצלח מאוד, ואני אוהב אותו. אפשר למצוא פרשנות בכול מבנה. פעם תכננתי בית שהיה מורכב משני חללים שגשר עבר ביניהם. במבט-על הבניין הזכיר צורת אקדח, ולימים בנו מול 'לוע האקדח' שלוחה של משרדי הממשלה ומינהל מקרקעי ישראל. בצחוק או לא, מישהו אמר שבכוונה תכננתי אקדח שכוון אליהם. אפשר למצוא סמליות בכל דבר".

מישל אבונופל

גיל 80, יליד 10.10.1930 בנצרת.

מצב משפחתי נשוי 3 ילדים: מהנדס מחשבים, פסיכולוגית וקלינאית תקשורת 7 נכדים

מגורים בית צמוד קרקע ברחוב "דרך כפר החורש" בנצרת שתכנן בעצמו, בשטח 170 מ"ר. כשעבר לגור ב-1980 היה גם נוף, מאז בנו סביב - ואין. הבן הבכור גר בבית סמוך, על אותו מגרש, שתוכנן גם הוא בידיו.

משרד קיים 49 שנה ובשיאו עבדו בו 5 אדריכלים, אך באחרונה צומצם לשני חדרים בבניין "בית הידידות" במרכז נצרת, והוא עובד בו עם עוד אדריכל אחד.

פרויקטים עומדים כ-30 בי"ס בכפרים וערים ערביות ואחד בבית שמש, מרכזים קהילתיים, בנייני מועצה מקומית, אולמות ספורט ביישובי המגזר הערבי, 5 כנסיות (אחת הסקיצות בתמונה למעלה) בירושלים, נצרת, בנייני מרפאות וקופ"ח, 5 בתי מלון בנצרת ועכו, שיפוצים ותוספות מבנים למנזר כרימיזאן וכ-400 בתים פרטיים.

שותף בתכנון תכניות המתאר לנצרת ולשפרעם.

שימש מהנדס העיר שפרעם.