אין כסף? חריגות תקציב הביטחון מגיעות ל-29 מיליארד ש'

האם מערכת הביטחון הישראלית כפופה לחוקים של הכנסת? האם המדיניות הכלכלית עליה הממשלה, ואותה מאשרת הכנסת חלה על משרד הביטחון ועל שר הביטחון? האם משרד הביטחון מתנהג בשנים האחרונות כמפלגה חרדית לכל דבר, ורואה בתקציב המדינה פרה חולבת?

שאלות אלה מתעוררות אגב פרסום נתונים על תקציבי מערכת הביטחון בשנים האחרונות, במסגרת הדו"ח של בנק ישראל על הכלכלה הישראלית בחודשים האחרונים. הדו"ח מנתח את התקופה ספטמבר 2010 עד דצמבר 2010, ומציג בפירוט את מצב המשק, בקווים דומים למדי להודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של השבוע שעבר על הצמיחה במשק.

אלא שהדו"ח כולל הערה על הוצאות מערכת הביטחון, ממנה עולה כי שנת 2010 הייתה השנה השישית ברציפות שהוצאות הביטחון חרגו ממסגרת התקציב שאושר על ידי הכנסת, כולל סעיפי תקציב הביטחון שנכללו ברזרבה התקציבית. נכון, היו שנים חריגות, של מלחמת לנבון השנייה והמערכה נגד החמאס ברצועת עזה, אך בשנתיים האחרונות לא נרשמו אירועים חריגים, ובכל אחת מהן נרשמה חריגה של 10% ויותר מהמסגרת שאושרה על ידי הכנסת.

מערכת הביטחון אימצה לעצמה נוהג קבוע של חריגה תקציבית, אשר הייתה מעוררת פעילות דרסטית של שר האוצר, וראש הממשלה בכל משרד אזרחי אחר. החריגות המצטברות מאז שנת 2002 מגיעות לכ-29 מיליארד שקל, כלומר, כ-50% מהתקציב השנתי של משרד הביטחון. בשנתיים האחרונות, שנים "שקטות" יחסית, הצטברו חריגות של 10 מיליארד שקל ויותר.

בפועל, כל תוספת "חריגה" נכנסת לבסיס התקציב של מערכת הביטחון. כך קורה שמימון "חד-פעמי" הופך להיות הבסיס לתוספת החריגה הבאה, ומשנה לשנה תקציב הביטחון הולך ותופח.

דפוס פעולה זה מתעלם בפועל מההוראות המחייבות של חוק התקציב, מתוך ידיעה שאין איש אשר ימנע זאת. הדבר משדר מסר מסוכן לא רק לגבי קיומם של כללי שלטון תקין. הוא גם מחליש את כוחה של הממשלה לשלוט בהוצאותיה, ושל משרד האוצר בפרט לשלוט בהתפתחויות פיסקאליות. מה הטעם בהסכמים רב-שנתיים עם מערכת הביטחון אם זו עושה דין לעצמה? מה הטעם ביישום דו"ח ברודט, אשר רצה לקבוע יעדים רב שנתיים בהוצאה הביטחונית, אם שר הביטחון רואה בראש הממשלה ובתקציב המדינה מעין מכשיר למשיכת מזומנים?

נכון שלמערכת הביטחון בישראל יש צרכים, אשר נובעים מאיומים ממשיים מאוד. אבל הדרך לפעול אינה באמצעות חריגות תקציביות כמעשה שגרה. מבחינה ציבורית וכלכלית, היה עדיף להסכים מראש על המשאבים הדרושים, על סמך הצרכים, ולא לאשר סכום יחסית נמוך - רק כדי ששר האוצר יוכל להציג זאת למשרדים האזרחיים. המסגרת הייתה אמנם מוגדלת, אבל לאחר מכן ניתן היה לדרוש מהמטכ"ל וממשרד הביטחון שיעמדו במסגרות שאושרו. אז, לפחות, הייתה מידה של משמעת וריסון כספי שהייתה מוטלת על מערכת ביטחון. במקביל היה צריך לדרוש שסכומים שניתנו על בסיס חד-פעמי לא יטופלו כאילו הם הקדש של משרד הביטחון.

ישראל חיה היום בתנאים של גאות בביקוש ובתפוקה, והדבר מביא לעלייה בהכנסות ממסים. אך בעתיד יבואו גם ימים אחרים, בהם התוצר יעלה באיטיות, והכנסות המדינה יהיו קטנות מהתחזית. מדובר בהתפתחות נורמלית בכל כלכלה. אלא שאז הגירעון יגדל, ואתו יצמח החוב הממשלתי. כשזה יקרה, עוד יופיע שר האוצר, וידרוש "קיצוצים מכולם". את הרזרבה שהיה אפשר לבנות לאותו יום, מוציאים על תקציב הביטחון. כאשר תבוא הדרישה לקיצוץ, יקפוץ לו שר הביטחון וידרוש לפטור את משרדו כי השנה היא "חריגה".