האם המהומות בעולם הערבי יובילו לקטסטרופה כלכלית?

בתמונות מלוב יש משהו מטעה: זה נראה כמו מהפכת רעבים, כאילו כיכרותיהן של בנגזי, טוברוק וטריפולי הן כיכרות הלחם. האמת הלובית היא הרבה יותר פשוטה ופחות מכמירת לב, ואת האמת הזו אפשר לזקוף לזכותו של אדם אחד, מועמר קדאפי שמו.

בארבעה עשורים ויותר של דיקטטורה הצליח המשוגע מן המדבר להפוך את ארץ הישימון שעליה השתלט בהפיכה צבאית ב-1969, לכוח אזורי מוביל. הוא פיתח תשתיות אזרחיות, טיפח שכבת משכילים רחבה והפך את ארצו לחברה מרכזית במועדון הנפט. מדי יום מייצאת לוב לאירופה 1.5 מיליון חביות שמכניסות לכלכלתה יותר מ-30 מיליארד דולר בשנה. כלכלה זו מצויה בסימן צמיחה מאז הוסרו מעליה הסנקציות, ומתגאה בתל"ג ממוצע של 13,800 דולר, הנחשב לגבוה מאוד מבין מדינות הליגה הערבית ואפריקה.

אז מה השתבש? לוב היא דוגמה מובהקת לכך שאת הסיבות להתקוממות עממית לא צריך לחפש בנתוני העוני. במזה"ת של המאה ה-21, לעמים נמאס מהגבלת חירויות, מקיבעון שלטוני ומסיסמאות שהיו גורם מלכד בשנות ה-70, אבל מאז אבד עליהן הכלח. האינטרנט והטלוויזיה לימדו אותם שיש עולם אחר. התסכול כה רב, שלהמונים שהפגינו בתוניסיה, במצרים ובלוב אין בעצם תוכנית מדינית. הם רוצים שהמלך ימות, הגם שמלך חדש אין.

את ההיבט הכלכלי באירועי הדמים של לוב צריך לחפש בהתרחשויות שאינן קורות. כלומר, בשתיקתו היחסית של המערב. אפילו הדיווחים המזוויעים על מטוסי קרב ששיגר קדאפי לטבוח במפגינים לא שכנעו את הנשיא אובמה להגיד דבר מה בעל משמעות. רק אתמול, שבוע לאחר פרוץ אירועי הדמים, הודיעה מחלקת המדינה כי וושינגטון "שוקלת" להטיל סנקציות על לוב. בניגוד למקרה המצרי שבו הוכיח אסרטיביות יתרה, במקרה הלובי השמיע הבית הלבן את קולו רק אתמול, אחרי ששר החוץ של איטליה חגג את נפילתה של טוברוק בידי המפגינים, ופריז קראה לחברותיה באיחוד האירופי לנתק את קשרי המסחר עם לוב.

את הזהירות האירופו-אמריקנית בסיפור הזה צריך לחפש במקומות כמו בורסת הסחורות של ניו יורק. שם חצה מחיר חבית הנפט את רף 100 הדולרים.

חבית חומר נפץ

המערב רוצה את קדאפי בשלטון ואת לוב יציבה, ולכן עושים מנהיגיו מעט מאוד כדי להציל את העם הלובי משליטו. הדם הלובי שנשפך הוא טרגדיה אנושית כבירה, אבל הנוזל השחור שמייצאת לוב לספרד, לצרפת, לאיטליה ולגרמניה מעניין אותן הרבה יותר. העולם החופשי מעדיף את קדאפי עם הדיכוי, ולא את לוב בלי קדאפי. כי עבור העולם הזה, המשך הדיקטטורה בטריפולי פירושו זרימה חרישית של נפט בטוח.

"לוב ביקשה להיות 'חברה מועילה' באופ"ק. כתוצאה מכך, היא לא הפיקה את מלוא כמות הנפט שביכולתה", מסביר ד"ר אבי שמחון, מומחה למקרו-כלכלה ולכלכלת ישראל ויועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר. "אחת הסיבות לכך היא אוכלוסייתה הקטנה יחסית (כ-6.5 מיליון נפשות, ג' ח'). קדאפי לא לחץ על הגבלת המכסות של לוב והסכים להשיג הרבה פחות מהפוטנציאל".

נוסף על הנפט והדאגה למחיר החבית, מטרידות את בירות המערב גם בעיות אחרות שעלולות לצמוח מהתפרקותו של משטר קדאפי. עשרות אלפי מהגרים בלתי חוקיים מלוב מנסים להגיע לחופי אירופה מדי שנה, במיוחד לאיים שלחופי איטליה. במקרה שיקרוס משטרו, עלולים רבים לחפש את גורלם באירופה כמהגרים בלי לגליים.

טריפולי משתפת פעולה עם האיחוד האירופי בניסיונות לחסום את יציאת המהגרים. אבל עבור קדאפי, סוחר בנשמתו ובן לשבטי המדבר, משמשת גם הבעיה הזו מקור הכנסה. ממשלתו גובה מן האיחוד עשרות מיליוני דולרים בבשנה כדי לממן לכאורה את המאמץ הביטחוני הכרוך בחסימת הגבולות. השבוע השתמש בכך קדאפי כמנוף לאיים על האירופים בביטול שיתוף הפעולה, אם יגנו את משטרו. לאירופים הספיקו כמה ימים של משבר בתוניסיה כדי להבין מה רבה הסכנה. בתוך שבועות מעטים נחתו באי האיטלקי לאמפדוזה 4,000 פליטים תוניסאים. אוכלוסיית האי, שעמדה על 6,000 איטלקים, תפחה כמעט בן-לילה והפכה להיות קורבן של מצב חירום הומניטרי.

מצרים: הצבא נגד גמאל

ד"ר דניאל זיסנויין ממרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, סבור כי את מחאות הרחוב הסוערות שראינו במדינות ערב הוביל המעמד הבינוני. "למרות שזהו איננו מעמד בינוני במושגים מערביים, הרי שלנציגיו יש חלק מרכזי במאורעות הסוערים", הוא אומר, "מדובר באוכלוסייה שרובה בוגרת אוניברסיטאות, מתקשרת עם המערב ומתוסכלת מאוד מהמציאות הכלכלית-חברתית במדינות הללו".

ד"ר זיסנויין, המתמחה בחקר תוניסיה, מזהיר מפני ניסוח מסקנות גורפות לכל המדינות שחוו סערות אלימות באחרונה. "למרות הפיתוי לראות בזה גל מאוחד, לכל מדינה ההיבטים הייחודיים לה. בבחריין, למשל, מקור המתיחות הוא הרוב השיעי שנשלט בידי מיעוט סוני".

ואכן, גם המקרה המצרי שונה מאוד מהסיפור הלובי. מובארק היה שליט נאור מקדאפי, שקיים דיאלוג עם הקהל בארצו, וסופו ששילם את מחירה של הליברליזציה והפתיחות ההדרגתית שהוביל. למרות זאת, תהיה זו טעות לומר שהעם הפיל את הנשיא המצרי. "מהפכה עממית נגד חוסני מובארק" היא כותרת יפה לעיתונות, אבל היא מסתירה שלוש שגיאות בכפיפה אחת. לא הייתה זו מהפכה, לא עממית ולא נגד חוסני מובארק.

די אם נזכיר כי השלטון נותר על מקומו, למרות שחווה חילופי כיסאות בצמרת. זהו אותו צבא שהיה, אותם מנגנוני ביטחון ובינתיים גם אותן אליטות עסקיות ופוליטיות. הצבא - ולא העם - היה זה שהסיט את מובארק מהדרך הרחק מאור הזרקורים, בגיבויו של הבית הלבן, בהפיכה פנימית שפרטיה הדרמטיים טרם פורסמו והיא התנהלה בחדרי חדריו של ארמון הנשיאות. מובארק לא היה יעדו של המהלך. המטרה הייתה בנו גמאל, יורשו המיועד, שהיה לצנינים בעיני הצבא. כדי לסלק את גמאל, ידעו הקצינים שעליהם להיפטר מאביו. הם עשו זאת בחסות ההפגנות בכיכר תחריר והשידורים הדרמטיים באל-ג'זירה. תפקידו העיקרי של הרחוב היה לספק הסחה לפעולה הצבאית, אבל לא הוא זה שאחראי לשינוי.

היכן טמון בפרשה הזו הכסף הגדול? ביחסים בין גמאל מובארק לצבא. בנו השאפתן של הנשיא המצרי הוא כלכלן בהשכלתו וגם שותף במיזמי נדל"ן והשקעות בבריטניה. אביו הכשיר אותו לנשיאות במשך יותר מעשור. בשנים האחרונות שימש גמאל יד ימינו של האב והחזיק, בצורה בלתי רשמית, סמכויות שלטון רבות. הוא מינה שרים והדיח אחרים, ניהל את מפלגת השלטון והחזיק בידיו כוח רב. אנשי עסקים שהכיר זכו הודות לו בזיכיונות מבטיחים בתחומי התשתיות, הבנקאות ובענף התקשורת. הוא הוביל את תוכנית ההפרטה של חברות ממשלתיות, שהצליחה והכניסה הון רב למשק המצרי.

אבל ככל שגמאל חיזק את סמכותו בשוק ההון וההשקעות המצרי, כך איים על לובשי המדים. הצבא המצרי אינו רק ארגון לוחם, אלא גם גילדת סוחרים פעלתנית. לפי הערכות במערב, שולט הצבא בחמישית עד שליש משוק התעשייה והשירותים במצרים. מיניסטריון ההגנה והתעשייה הצבאית במצרים הוא בעליהן של 14 חברות גדולות, שחלקן מספקות שירותים אזרחיים לגמרי - בהם שירותי ניקיון, מכירת מוצרי חשמל, מזון ואף הדברת מזיקים. חלק מבעלי החברות הללו הם קצינים פורשים, ומניות של חברות אלה עוברות בירושה גם לבניהם. הצבא שומר בקנאות את הנתונים על מפעלות הכלכלה שלו. תקציבו השנתי, כמו הכנסותיו ממיזמים אלה, אינו מפורסם ברבים.

גמאל, עם הבנתו העמוקה את המשק המצרי ושאיפותיו העסקיות, איים על האינטרסים הפיננסיים של הקצונה הבכירה. אי הנחת שלהם מעלייתו מעלה הייתה ידועה לכל בר-דעת בקהיר, והיא שעמדה מאחורי העובדה שאביו היסס למנותו רשמית לסגנו, למרות שעשה זאת דה-פקטו.

תוניסיה: קציני המודיעין נגד בן-עלי

הסתלקותו של נשיא תוניסיה זיין עאבדין בן-עלי הייתה קדימון למקרה המצרי ודמתה לו בפינאלה. בן-עלי היה שנוא על שכבות רבות בציבור בגלל הפער שעליו לא הצליח לגשר בין חיי הפאר שלו לשיעורי האבטלה בציבור, במיוחד בערי הפריפריה. את עיקר הסלידה ממנו חב הנשיא המודח לרעייתו לילא טרבלסי, יפהפייה צעירה ממנו בשני עשורים, בת למשפחה פשוטה שהתאהבה במנעמי השלטון. לילא וחתנו של הנשיא, סחר מאטרי, בזזו את הקופה הציבורית ללא רחם, תוך שהם נהנים משירותיו של מנגנון המודיעין שרדף כל עיתונאי, פוליטיקאי או פעיל זכויות אדם שניסה לדעת מה באמת מתרחש בחדרי הארמון.

אתר ההדלפות ויקיליקס פרסם מברקים שחוברו לפני כשנתיים בידי השגריר האמריקני בתוניסיה, רוברט גודק. מתברר כי הגברת הראשונה העבירה לבעלותה קרקעות מדינה, ולאחר כמה שנים מכרה אותן בכסף מלא. מאטרי, הנשוי לבתו של בן-עלי ומתפאר בנמר כחיית מחמד פרטית, קיבל לידיו מניות בבנק ממשלתי. זמן קצר אחר כך, נמכר הבנק למשקיעים פרטיים.

"בתוניסיה דווקא טמון הפוטנציאל הגדול ביותר לצמיחה של דמוקרטיה אמיתית", סבור שמחון, "זו המדינה עם הכלכלה המתקדמת ביותר בליגה הערבית, פרט למדינות שעושרן מתבסס על נפט".

גם במקרה של בן-עלי, מי שחולל את ההפיכה היו קציני המודיעין, שהבריחו את הנשיא בתואנה כלשהי, בנסיבות שטרם זכו לפרסום מהימן. כשבן-עלי ומשפחתו נמלטו לסעודיה, לא שרר במדינה כאוס שאיים על שלומו. כמו במצרים ובלוב, הרומנטיקה העממית שהודבקה להפיכה מוגזמת. בשלושת המקרים מדובר היה בעיקר במפגינים נאיביים חמושים בשלטי מחאה, ולא במיליציות חמושות שצבאו על ארמון הנשיאות.

שכירי החרב של קדאפי

מועמר קדאפי, בניגוד לבן-עלי ולמובארק, לא הרשה לממסד צבאי חזק לצמוח תחת אפו. כמי שחווה במהלך 42 שנות שלטונו ניסיונות הפיכה צבאית, טיפל שליט לוב בסכנה באלגנטיות שאולי תציל את כיסאו במשבר הזה. הוא גייס צבא שכירי חרב ממדינות אפריקה, אימן וחימש אותם. התלות שלהם בכספו היא פוליסת הביטוח שלו מפני בגידה, כפי שקרתה לשני ידידיו ממזרח וממערב.

ד"ר שמחון מסכם ואומר, כי ההתפתחויות הללו מובילות לעידן של אי ודאות כלכלית, אולם טומנות הזדמנות עבור המדינות האלה, וגם עבור ישראל. "לא בטוח שאלה התפתחויות שליליות. לפי התסריט האופטימי, אנו בפתחו של תהליך דמוקרטי אמיתי שיביא לפיתוח האזור, מה שיאפשר סחר הדדי עם מדינות ערב שאנחנו מאוד מעוניינים בו".

ד"ר שמחון סבור, כי למרות השלום עם מצרים, היא אינה מהווה אטרקציה כלכלית לישראל בשל עוניה היחסי. "אין דבר שאנחנו יכולים למכור לה או לקנות ממנה, אנחנו קונים ממנה רק גז. הסחר הוא מאוד מאוד קטן. מוצרי הייצוא הישראליים מתאימים למדינות מפותחות, לכן רוב הייצוא שלנו הוא לאירופה ולצפון אמריקה, נוסף על מכירת נשק. לכן, פיתוח כלכלי של העולם הערבי יכול להיות מאוד מועיל לכלכלה הישראלית".

ד"ר שמחון מתאר את התהפוכות שעוברות על העולם הערבי כ"מדהימות", ומציין כי באוצר לא צופים השפעה מיידית דרמטית שלהם כל הכלכלה הישראלית.

"לשוק האג"ח באירופה ובארה"ב יש פוטנציאל השפעה הרבה יותר גדול על הכלכלה הישראלית בטווח הקצר", הוא אומר, "בטווח הארוך, אם יעלו כוחות רדיקליים או עוינים במדינות ערב, עלולה להיות לזה השפעה שלילית. בטווח המיידי הרבה יותר חשובים לנו השוק האמריקני והשוק האירופי, והשפעת המהומות בתוניסיה, בלוב ובמצרים שולית. כל עוד המהומות לא יגלשו לסעודיה, ההשפעה עלינו תהיה מינימלית".

* השתתפה בהכנת הכתבה: אלה לוי-וינריב

* ג'קי חוגי הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל ומחברו של הספר "אלף לילה.קום" שיצא לאור בספרית "מעריב"