והאוסקר הולך ל...

ימי הזוהר

טקס האוסקר, אור ליום ב', 03:30, "הוט גולד", "יס 1"

הנה בעיה שאני מניח שמארגני טקס האוסקר בהוליווד לא מודעים לה כלל: מאחר שהשידור הישיר של הטקס הוא, מטבע הדברים, לא מתורגם, הרי שבניגוד לתוכניות אחרות שבהן צופים בשעות האלה, תוך כדי התמקדות בתרגום, הרי שבמקרה דנן אין לצופים ברירה.

מי שרוצה לא רק להתפעל מיופיים של אן האת'ווי וג'ימס פרנקו, אלא גם להקשיב להלצותיהם שנכתבו בקפידה, יצטרך להגביר את הקול - מה שעלול להכעיס את שאר בני הבית שמעדיפים, כמה מוזר, לישון בשעות האלה.

אבל מספקי לדבר עליי, בואו ונדבר קצת על האוסקר. יכול להיות שזה נגמר? התשובה היא "עוד לא", אבל זה בהחלט בדרך. אמרו שהטלוויזיה תהרוג את הקולנוע, אחר-כך אמרו שהווידיאו יחסל את מה שנשאר ממנו, ועכשיו אומרים את אותו הדבר על האינטרנט עם כל ה-YouTube והפייסבוק. אז אומרים.

הבעיה היא שהאיום האינטרנטי (מבחינת תעשיית הקולנוע המסורתית כמובן) הוא שונה: הטלוויזיה והווידיאו היו פלטפורמות חדשות להצגה של אותם תכנים, האינטרנט כבר משנה את כל תפיסת הפנאי שלנו, והצורה החדשה יוצרת כבר תכנים חדשים.

היה מי שסימן את "אווטאר" למשל (שלא זכה לבסוף) כעתידו של הקולנוע, כמשהו שמסוגל עדיין לתת חווייה שלא תתקבל בשום מדיום אחר, אבל כבר כיום יש זליגה של הטכנולוגיה למרחב הביתי, ובכלל, נדמה שהוליווד לא יודעת כל-כך איך לחזר אחרי הקהל הצעיר, זה שאבד לה אי-שם במרחבי הסייבר-ספייס.

גם הבחירה בפרנקו והאת'ווי נראית כמו חיזור אחר הדור הבא. אלא אם כן השניים הללו יפתיעו כהוגן, הסיכוי שנשמע בדיחה אחת מקורית, שלא לומר שנונה, זהה לסיכוי שאיזה סרט אלמוני, חצי מחתרתי, יקטוף את האוסקר.

ובכל זאת, הוליווד: שטיח אדום, בגדי מעצבים, נאומי תודה נרגשים: נשף ענק שהדרך היחידה שלנו להיות בו סינדרלות היא דרך הטלוויזיה.

מי שמעדיף בכל זאת למצות את שנת הלילה שלו, יכול לצפות מחר (ב') לגירסאות ערוכות ומתורגמות.

טרנטינו במיטבו

"ספרות זולה", יום א' 23:53, "יס 4"

אם מישהו באמת מתכוון להישאר ער כל הלילה בציפייה לטקס האוסקר, הנה דרך נפלאה להעביר את הזמן.

קשה לי אפילו למנות את מספר הפעמים שבהן צפיתי ב"ספרות זולה", ובכל פעם נדמה לי שאני מגלה משהו חדש: איזה דיאלוג שנון שחמק מעיניי, איזה פרט קטן שלא נדרשתי לו בצפיות קודמות.

קשה להסביר את סוד הקסם שמהלך הסרט הזה על צופיו: העלילה הסתומה בחלקה, הרמיזות הכאילו-תנ"כיות, המראות המטלטלים - כמעט כרגיל אצל טרנטינו.

רגע אחרי שהתפכח מהאלימות המשכרת של "כלבי אשמורת" ורגע לפני ששקע באלימות הגרוטסקית של סרטי "קיל ביל" (בדרך היו עוד סרטים כמו "ג'קי בראון"), הצליח טרנטינו להגיש לנו יצירת מופת אחת שלמה, מהתחלה ועד הסוף, בלי הסתייגויות - פשוט לראות וליהנות.