צילום במערה. להביא את האוצרות לציבור

ההשראה נחתה על וים ונדרס אחרי הופעה של U2. ההופעה הייתה למעשה סרט בתלת-ממד שתיעד מסע בינלאומי של הלהקה, והרעיון של הבמאי הגרמני (65) היה לנסות ולעשות אותו הדבר עם ידידתו פינה באוש, הכוריאוגרפית הגרמנייה ששינתה את עולם המחול והאמנות ביצירת שפת תנועה חדשה, ועמדה בראש "תיאטרון המחול" (טאנצתיאטר) של וופרטאל. זה קרה עוד ב-2007, הרבה לפני "אווטאר" ושידורי ספורט בטלוויזיות תלת-ממד.

"התקשרתי אליה ואמרתי, 'פינה, מצאתי דרך לעשות את הסרט שדיברנו עליו!'", נזכר ונדרס בראיונות שהעניק בשבועות האחרונים לקראת הבכורה העולמית של הסרט בפסטיבל הקולנוע של ברלין, שנחתם בשבוע שעבר. ונדרס - שהרוויח מספיק כסף מהתמלוגים שקיבל על "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" כדי לעסוק רק במה שמעניין אותו - חיפש במשך שנים את הדרך הנכונה ליצור סרט על באוש, שיצירותיה "טלטלו אותו" מאז הפעם הראשונה שראה אותן. "הן נראו לי כמו הדבר הכי יפה שראיתי מעולם", סיפר.

השאיפה לעשות סרט משותף, נזכר ונדרס, "הפכה לבדיחה קבועה בינינו. היא הייתה מתקשרת אליי ושואלת, 'וים, מתי אתה עושה את הסרט ההוא עליי?'. אני תמיד עניתי, 'פינה, אני עדיין לא יודע איך לעשות אותו'". אחרי שמצא את הדרך, החלו השניים לחשוב אילו מהיצירות שהפיקה באוש במהלך יותר משלושים שנה בראש קבוצת המחול של העיר הגרמנית יתועדו בסרט. התכנון הראשוני היה לעקוב אחרי מסע הופעות בינלאומי של הלהקה המצליחה באסיה ובאמריקה הדרומית. ונדרס ובאוש גיבשו רשימת יצירות, חברת ההפקה וזוג הצלמים רתמו את הטכנולוגיה החדישה ביותר לתצלום בתלת-ממד, והסיכום היה שיתחילו בצילומי ניסיון במהלך קיץ 2009.

יומיים לפני שהחלו צילומי הניסיון, פינה באוש מתה. הכוריאוגרפית המבריקה בת ה-68, שחיה רוב שנותיה על סיגריות ועל יוגורט, אובחנה כחולת סרטן מתקדם ומתה חמישה ימים בלבד אחרי האבחנה, במעין תנועת-גוף טוטאלית המזכירה את אלה שדרשה מרקדניה. "היינו המומים לחלוטין", אמר ונדרס. התוכניות לסרט נגנזו, והלהקה, שאופיינה במסירות כמעט דתית כלפיה, נכנסה לתקופת אבל. במהלכה החליט ונדרס על המבנה החדש: הסרט יוקדש לבאוש על-ידי רקדניה, שייזכרו בעבודה המשותפת ביניהם ויבצעו פיסות מיצירותיה. כך ישתקף בסרט תהליך העבודה הייחודי של באוש עם הרקדנים, שהגיעו מרחבי העולם; תהליך שכלל עבודה משותפת עם כל רקדן על היצירות, דיאלוג ממושך ואלתור.

התוצאה היא סרט המחול הראשון בתלת-ממד, שמוקדש לזכרה של הכוריאוגרפית, ומנסה לשמר את מורשתה. באוש נעדרת כמעט לחלוטין מתצלומי הסרט, אבל אישיותה נמצאת בו באופן בולט, ובעיקר משתקפת בשיחות עם רקדני הלהקה.

הסרט, שמתחיל בלקיחת הצופה אל תוך "פולחן האביב", אחת מהיצירות האינטנסיביות ביותר של באוש, ונגמר בצילומים אופטימיים של הלהקה כולה על שפת מכרה נטוש, מורכב ברובו מקטעי ריקוד שמצליחים ליצור רצף סוחף, בין השאר בעזרת מוזיקה רבת רושם (אם כי כמה מהמבקרים טענו כי היא מאפילה על המחול עצמו). יש משהו מרשים ביותר בדיוקנותיהם הפתוחים והכנים של רקדניה של באוש, שניצבים בראשונה מול הצופה בגודל עצום, בתלת-ממד.

ונדרס גם לוקח את היצירות החוצה, אל אתריה של וופרטל, עיר תעשייתית במערב גרמניה. יצירותיה של באוש מועלות בצמתים, במכרות, בתוך קרונות רכבת המונורייל של העיר, בפארקים ובחללים תעשייתיים. מעבר לקטעי תיאטרון המחול עצמם, מה שנשקף מהסרט הוא ההתמסרות הטוטאלית של הרקדנים לבאוש, והבלבול שלהם לאחר מותה. הרקדנים, כמו ונדרס, אינם חוסכים בביטויי הערצה לבאוש. "הם אלה ששומרים כיום על האוצר", אמר ונדרס על הלהקה, "ותפקידם הוא להעביר אותו הלאה".

קולנוע בתקופת המערות

על ורנר הרצוג ההשראה נחתה אחרי שקרא כתבה ב"ניו יורקר", על הניסיון הכושל להיכנס למערות שובה (Chauvet), שם התגלו בשנות ה-90 ציורי הקיר הקדומים ביותר המוכרים לאנושות (חלקם מלפני שלושים אלף שנה). ההשראה שנחתה עליו הייתה לנסות ולהעביר לצופים את הציורים העתיקים הללו בצורה מוחשית ככל האפשר. חלק מהמוטיבציה היה נעוץ בעובדה שהמערות סגורות בפני הציבור.

הסרט שיצר, "מערת החלומות הנשכחים", מתווסף לסדרת הסרטים התיעודיים המרתקים של היוצר הגרמני בן ה-68 ("מפגשים בסוף העולם", "גריזלי מן", "גלגל הזמן"), המתעניין בשאלות של אבולוציה, חברה והטבע האנושי, ופיתח את היכולת הנדירה להפוך סרט למעניין רק באמצעות סגנון הקריינות הייחודי שלו.

מערות שובה הן קפסולת זמן עתיקה, שהכניסה אליהן נחסמה במשך עשרות אלפי שנים, לאחר שמצוק שהתנשא מעליהן קרס, התפורר, וחסם אותן כמעט לחלוטין. זקיפים ונטיפים התגבשו מאז, בעוד עקבות של דובים ושל זאבים השתמרו בקרקע כאילו נוצרו אתמול. על הקירות הקמורים והקעורים של המערה נשמרו מה שיכול להיחשב ליצירות האמנות הוויזואליות הראשונות בהיסטוריה: אוסף ציורי ביזונים, ממותות, אריות, דובים, סוסים, ואפילו פלג גופה התחתון של אישה. הן התגלו ב-1994 על-ידי חוקרי מערות צרפתיים.

הרצוג מזכיר כי באופן מעניין המערות הללו לא שימשו למגורים, וציורי הקיר המרשימים היו דווקא חבויים בחלק האחורי והחשוך ביותר של המערה. שם הן נגלו לעיני בני האדם הקדומים רק לאורה המרצד של המדורה. זו הסיבה לכך שהרצוג רואה בציורים מעין "סרט מוקדם", שבו טרחו הציירים להוסיף לחיות עוד רגליים כדי ליצור אשליה של תנועה. זו גם הסיבה שבשלה בחר להעביר את המראות הללו לצופים בתלת-ממד, כשהוא מחקה את תנועת להבות המדורה באמצעות פנסים. הרצוג חוזר ומבהיר כי הציורים הנם תלת-ממדיים בשל הרקע שעליהם הם נוצרו.

התוצאה מרהיבה. בשביל הרצוג, רגעי ציור החיות על הקירות (שלמעשה נערכו לאורך זמן), הם "הרגע שבו הנפש האנושית נולדה". מבחינתו, הוא גם הרגע שבו נולד הקולנוע. כמספר סיפורים, הרצוג נמשך לאותם מספרי סיפורים קדמונים, שישבו סביב המדורה והעלו באוב חיות ועימותים על-ידי הקפתם בציורים כמעט נעים של קרנפים נלחמים ושל סוסים שועטים. כאיש קולנוע, הוא רואה קו ישיר המחבר בין הציורים הללו למצלמת התלת-ממד המיוחדת שבה השתמש בסרט.

לא רק אווטאר וטרון

התקשורת הגרמנית, לצד קהל הצופים והעיתונאים, קיבלו את שני הסרטים בהתלהבות עצומה. פסטיבל הסרטים של ברלין התגאה בכך שהוא זוכה להציג את טכנולוגיית התלת-ממד - שעד כה הייתה שמורה לשוברי קופות הוליוודיים עתירי כוח מחשוב ועיבור כמו אווטאר ו"טרון" - בקולנוע האמנותי והתיעודי. "יצירת מופת", "המאגנוס אופוס של ונדרס", ו"הוספת ממד חדש לאמנות" היו חלק מהתשבחות שחלקו העיתונים ל"פינה". ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" הגרמני הגדיל ואמר כי הסרט מהווה, למעשה, את "סרט התלת-ממד האמיתי הראשון בהיסטוריה". המבקרים גם שיבחו את סרטו של הרצוג כ"מרתק" וכ"הישג אנושי" לבמאי הגרמני.

בניגוד לונדרס, שחגג עם חברי להקת המחול של פינה באוש על השטיח האדום בברלין, הרצוג, שכיהן בעבר כיו"ר חבר השופטים של פסטיבל הסרטים של ברלין, לא הגיע לבירת גרמניה לבכורה האירופית של סרטו. חרוץ כתמיד, הרצוג נמצא בימים אלה בארצות הברית, שם הוא מצלם סרט על אסירים שעומדים להיות מוצאים להורג, באותה סקרנות אנושית המאפיינת את סרטיו התיעודיים.

בראיון ל"שפיגל" הגרמני סיפר הרצוג כי החוט הנמשך בין העבר להווה הוא שריתק אותו. "האמנים שיצרו את הציורים הם חלק מאיתנו, הם אינם דומים לניאנדרטלים חסרי התרבות, שבאותה תקופה עדיין הסתובבו באזור. אני חושב שזה יוצא דופן למצוא הד תרבותי שממשיך להישמע ולהדהד אחרי עשרות אלפי שנים. במערות ישנו ציור של ביזון המחבק את פלג גופה התחתון של אישה. מדוע פבלו פיקסו, שלא ידע דבר על הציורים הללו, משתמש בדיוק באותו המוטיב בסדרת ציורים של מינוטאור ושל אישה?", אמר.

שני היוצרים הגרמנים, כמו במאים אחרים שביקרו בפסטיבל, חלוקים בשאלת עתיד הקולנוע בתלת-ממד. "אני עובד כיום על שישה סרטים", דיווח הרצוג, "ואיני סבור שאפילו אחד מהם היה מתאים לצילום בתלת-ממד". הוא הוסיף ואמר כי מבין כל עשרות הסרטים שביים בעבר הוא אינו חושב שאפילו אחד מהם היה יכול להרוויח מהטכנולוגיה החדשה-ישנה.

גם האחים איתן וג'ואל כהן, שסרטם "אומץ אמיתי" פתח את הפסטיבל, אמרו בראיונות כי הם אינם רואים עתיד גדול לקולנוע התלת-ממדי. "זו אופנה שתחלוף כפי שחלף הגל הקודם של תלת-ממד", אמרו בראיון ל"טאגסשפיגל" הגרמני, "בעיקר בגלל המשקפיים המיוחדים שצריך להרכיב, והעובדה שהם לא נוחים עד לרמה שחלק מהאנשים סובלים מכאבי ראש ומסחרחורות". עם זאת, הבמאים האמריקאים, שצילמו כמה מסרטיהם בשחור-לבן, הבהירו כי אין לראות בהם סמכות מבחינה טכנולוגית. "אנחנו לפעמים חושבים שגם הצילום הצבעוני הוא חדשני מדי", אמרו.

ונדרס, לעומתם, אמר כי אחרי העבודה על פינה, הפך ל"מרותק" לאפשרויות שהטכניקה פותחת בפני במאים. "אני אמשיך לחפש דרכים חדשות להציג חלל ותנועה תוך שימוש בתלת-ממד", הבטיח.