הנקראות ביותר

איך הפך יוצא קיבוץ לאיל הון הרושם אקזיטים במיליונים?

עופר נאמן, לשעבר מנכ"ל קרן הון סיכון אוורגרין, הוא סרבן ראיונות ותיק ■ בראיון ל"גלובס" הוא מסביר איך הפך הילד מקיבוץ יחיעם לאיל הון הרושם אקזיטים במאות מיליונים

יומיים אחרי הראיון עם יעל ועופר נאמן, נפטרה אמם נעמי, ממייסדות הקיבוץ. לשבעה בקיבוץ יחיעם התקבצו השבוע ארבעת ילדיה: עופר, 62, שהיה שותף בכיר ומנכ"ל בקרן הון סיכון אוורגרין, הגיע מרמת השרון; יעל, 51, סופרת ועורכת, באה מתל אביב, והאחים יוחאי, 58, מנכ"ל מעדני יחיעם, ויאיר, 56, שעובד במחלקת ההזמנות במפעל, שניהם נותרו חברי קיבוץ. "אין בין האחים מחנות של אלה שעזבו ואלה שנשארו", אומרת יעל. "אופי פרובינציאלי קיים בלי קשר למקום שאתה חי בו. וליוחאי וליאיר אין אופי כזה. אחד הדברים שמאפיין את ארבעתנו הוא חוש הומור של חצים דקים, צליפות כאלה. אנחנו מסתדרים טוב יחד".

הקשר החזק בין האחים גם הביא את עופר נאמן, סרבן ראיונות סדרתי, להתראיין לראשונה על הדרך שעבר מי שנחשב לילד הראשון שנולד ביחיעם (הילדים שלפניו נולדו בהתיישבות זמנית של הקיבוץ בקריית חיים), עד הפיכתו לאחד מבעלי אחת מקרנות הון סיכון המצליחות בישראל. לא בדיוק המסלול האופייני למי שנאלץ לדלג על פורים בגיל 4 בגלל האבל על מות סטאלין. אבל איכשהו, אצל נאמן הכול מסתדר יחד, ובלי הרבה נקיפות מצפון.

העילה הרשמית לראיון - קידום ספרה של יעל (יולי) "היינו העתיד" (הוצאת אחוזת בית), רומן אוטוביוגרפי המתאר את חייה ביחיעם, עד עזיבתה בגיל 21, ולמעשה משרטט ילדות טיפוסית בקיבוצי השומר הצעיר בשנות ה-60. הספר, שזכה לשבחי הביקורת, זכה במפתיע גם לתגובות נלהבות ביחיעם. במפתיע, שכן לקוראת עירונית שכמוני היה נדמה שוותיקי הקיבוץ ישאפו לתלות את נאמן בדשא שליד חדר האוכל, במקום לכבד אותה לפני כחודש בערב חגיגי במועדון הוותיקים.

"הספר התקבל מצוין", מספר עופר, שנכח באותו ערב, "אני בטוח שאם נחפש נמצא מישהו שיעקם את האף, אבל בסך-הכול הקיבוץ בהיי, זו המילה הנכונה. מישהי מקיבוץ עברון אמרה לי, 'הלוואי שהיו נותנים כזאת מתנה לעברון'. כי זו מתנה אדירה ליחיעם. הלוא זה סיפור יפה. שמענו שהרבה אנשים מגיעים לראות את הקיבוץ בעקבות הספר". הסיפור אכן יפה וכתוב בכישרון רב. נאמן לא משרטטת כאן כתב אשמה חריף נגד המפעל הקיבוצי, ואפילו מציינת הרבה רגעי חסד; ועדיין היומיום שהיא מתארת לפרטי-פרטים מלווה בהרבה מאוד עצב. זה מתחיל בתפקידים המסורתיים שניתנו לנשים בקיבוץ. "השיטה שלנו לא היטיבה עם נשים. להפך", כתבה נאמן, "בתי הילדים נועדו כביכול לשחרר את הנשים מהטיפול בילדים, אבל למעשה הם כלאו אותן בעבודה הזאת - רק עם ילדים אחרים. היה שוויון בעבודות הנשים, אבל הוא התקיים רק בקרב הנשים, בינן לבין עצמן".

כואבת עוד יותר התנהלותו של התא המשפחתי בצלה של האידיאולוגיה הנוקשה של אז. על הלינה המשותפת כבר נכתבו אין-ספור מילים, אבל דווקא התיאור הענייני של נאמן צובט את הלב. היא מציינת את הזמן המדוד שבו מגיעים הילדים לבקר את הוריהם אחר הצהריים (בין חמש וחצי לשבע ועשרים), שגם בו הם לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם, וחשים לעתים קרובות כאורחים.

"ארבעתנו אף פעם לא ברחנו לחדרם של ההורים בלילות, כמו שברחו ילדים אחרים. אולי פחדנו שיחזירו אותנו, אולי פחדנו דווקא שלא יחזירו אותנו", היא כותבת בכנות. עולם הילדים התנהל ביקום נפרד מזה של המבוגרים, חלקם ניצולי שואה, ונדמה שאף אחד מהצדדים לא שאף לדעת יותר מדי על האחר.

מה מכל זה הביא את הקיבוץ דווקא לשמוח בצאת הספר? כנראה ההערכה שנותרה לנאמן כלפי ההקרבה והחזון של מי שהאמינו שבשם הצדק והשוויון צריך לחיות אחרת. "התקשרה אליי אתמול אישה בת 90 ממייסדי בית הערבה ואמרה, 'פחדתי למות בלי שהקול הזה יישמע'", אומרת יעל. "היו כל-כך הרבה התקפות על מוסד הקיבוץ, כמו התביעה שהגיש נחשון גולץ מרוחמה על הדרך שבה גדל. והמייסדים אף פעם לא ענו. בטח לא תגובה שהפכה לסמל. הם לא ענו, כי חלק מהתרבות בקיבוץ הייתה לקבל ביקורת ולנהל חשבון נפש. זה לא דור שיורה ובוכה. הייתה מין לקיחת אחריות מאוד עמוקה ואצילית של הדברים".

- הרגשת שהספר הוא בבחינת סגירת מעגל? ששלושים שנה אחרי שעזבת באמת סולחים לך?

"בגלל שבכל משפחה היה בן שעזב, לא הוצגנו כרעים. להפך, כל משפחה ניסתה למצוא מזור לכאבה בעזיבה של האחרים. להראות שהנה, גם הטובים עוזבים. באותו ערב חשתי לא רק מאוד עטופה, הרגשתי שבקשת הסליחה באה דווקא מהם".

עופר: "אנשים אמרו, כשלנו וטעינו. הם דיברו על השגיאות שלהם ועל הקשר עם ילדיהם. מצאנו את עצמנו מנחמים אותם. אמרתי להם, צריך להיות אנשים מיוחדים כדי לחיות בקיבוץ, ולי זה פשוט לא התאים. העזיבה שלי היא כישלון שלי, לא שלכם. בסך-הכול הייתה לנו ילדות נהדרת".

"להשתחרר מרגשות האשם"

אז למה הם בכל זאת בחוץ? עופר ויעל עזבו, אחרי "שנת המצפון" - שנת העבודה שמחזירים הבנים לקיבוץ לאחר השירות הצבאי. "לא תכננתי מראש לעזוב", משחזר עופר. "סיימתי את שנת המצפון ולקחתי שנת חופשה כדי לגור בתל אביב עם מי שהייתה אז חברה שלי והיום היא אשתי, ואז פרצה מלחמת יום כיפור. שמונה חודשים הייתי מגויס כקצין בתותחנים, וכשהשתחררתי היה לי ברור שלקיבוץ אני לא חוזר. אמרתי להם שאחרי מה שעברתי במלחמה, אין אופציה שמישהו יגיד לי אם אפשר לבוא בגופייה לחדר האוכל. אני מניח שזה מבטא צורך בחופש יותר גדול ממה שהקיבוץ היה מוכן לתת".

- הילדות מתוארת בספר כחופש אדיר, על גבול ההפקרות כמעט.

"כמה שלילדים יש חופש בלתי נתפס, למבוגרים בקיבוץ אין חופש בחירה בהרבה דברים. רציתי ללמוד בתל אביב, והקיבוץ הסביר שאפשר רק בחיפה. ביקשתי חשבונאות, ורצו שאלמד הנדסת מזון כדי לעזור במפעל. מחוץ לקיבוץ את נושקת לכל מיני מעגלים חברתיים. את יכולה לריב עם מישהו בעבודה, ולא תפגשי אותו שעתיים אחרי זה בסרט או באסיפת הורים. ויותר מזה - הוא גם לא יקבע לך מה ואיפה תלמדי".

- איך הגיבו בקיבוץ לעזיבה שלך?

"לא אהבו את זה".

- אתה בא לבקר, ומה קורה?

"תקראי בלדה לעוזב קיבוץ, זה מה שקורה. אלה התחושות האמיתיות של הקיבוץ".

- אתה מתכוון ללעג ולקנאה במי שנהיה עירוני עשיר ועדיין משנורר תפוחים מהמשק?

"בעיניי יש שם קודם כול תקווה לזה שאנשים עוד יחזרו. וזה ליווה אותנו שנים, ה'עוד ישוב'. הייתי בלא-זוכר-כמה שיחות עם אנשים שניסו לשכנע אותי לחזור. אבל החלק הקשה באמת זה מה שעבר על ההורים שלנו, שלא יכלו לתת לנו כלום. עזבנו כל אחד עם מיטת סוכנות ועם כמה אלפי לירות בודדות. כל אימא ענייה בעיירת פיתוח יכולה לשלוח את הבן שבא לבקר חזרה עם סירים. אבל אצלנו, אפילו אוכל לא יכלו לתת, כי זה נתפס כגניבה מהמטבח. כשעזבתי, ההורים שלי היו בתחושה שהם נתנו כמעט שלושים שנות עבודה בקיבוץ, ולא יכלו לעזור לילד שלהם כמעט בכלום. הם התייסרו, כי לא תמיד היה ברור שנצליח, וגם לא תמיד היה להם טוב בקיבוץ. לא קל לחיות 65 שנה עם אותם אנשים".

- חשבתי שכאנשים אידיאולוגיים ציער אותם בעיקר שלא המשכתם את דרכם.

יעל: "אני לא רוצה להשתמש בביטוי שמחו, וזה בטח גם לא נאמר, אבל הם ודאי לא הצטערו. ההורים שלי היו עירוניים בנשמתם. אימא מבודפשט ואבא מווינה, וכמה שהאמינו באידיאולוגיה, רעיון הקיבוץ היה אמביוולנטי מבחינתם. אימא שלי הצטרפה לשומר הצעיר בגיל 16, וזה אומר הכול. זו בחירה בגיל נורא צעיר, שהשפיעה על איך שהתנהלו חייה בשבעים השנים הבאות".

- ועזבת כדי להיחלץ מגורל דומה?

"עזבתי כדי להשתחרר מרגשות האשם שהם בילט-אין בקיבוץ. למי שמתבונן מבחוץ קל להבין את הכעס על זה שאחרים מכתיבים לך. יותר קשה לתפוס כמה לנו היה אכפת מהקהילה, וכמה זה מכתיב את הדברים שהרשינו לעצמנו לעשות. לא נעים לך ללמוד או לכתוב, כי אולי צריך אותך בעבודה".

- לא נעים "פולני" שכזה?

"זהו, שזה לא פולני בכלל. באמת אכפת לך, ואתה הופך לעבד של השיטה. הדרך היחידה להיחלץ מזה היא לצאת מהמשחק לגמרי, כמו שעופר ואני בחרנו".

- ועוד להפוך לסופרת ולאיש כספים, לא בדיוק המקצועות היצרניים שלהם סוגדים בקיבוץ.

עופר: "אחרי שעזבת, זה לא באמת משנה לקיבוץ אם עברת לעיר כדי להיות נהג משאית או מנכ"ל של חברה. העזיבה הכי טובה היא עזיבה לקיבוץ אחר. למעשה זו לא עזיבה אלא מעבר. אם זה לא קיבוץ של השומר הצעיר, זה פחות טוב, אבל עדיין בסדר. אחר כך ישנם המושבים, שזה עדיין חקלאות, וישנה העיר".

- שזה ממש לגרד את התחתית.

עופר צוחק: "עכשיו הגזמת. חלק מהגאווה של אנשי יחיעם סביב הספר נובעת מזה שיולי הצליחה. שהיא משלנו. זה כמו ששמענו את אריק לביא כילדים והתגאינו בזה שהוא יוצא יחיעם; לא בטוח שהוא הרגיש כזה שייך, אבל אנחנו הרגשנו בשבילו".

- אף אחד לא בא איתך חשבון על המסלול הקפיטליסטי שעשית, שמנוגד כל-כך לרוח התנועה?

"זה מסלול קפיטליסטי, על זה אי-אפשר לחלוק. אבל להיות אחראי לחיי ולדאוג לחיי זה חלק מהערכים שעליהם גדלתי. לא הייתי תורם למדינת ישראל יותר אילו הייתי נשאר בקיבוץ. עבדתי, הדרכתי, עשיתי ילדים, שילמתי מסים. זה מאוד יהיר לומר שמי שלא חי בצורת חיים מסוימת הוא לא מספיק ציוני ותורם, אני לא מוכן לשמוע את זה - לא מבני קיבוץ ולא ממתנחלים".

אנשי עסקים צריכים לתרום יותר

עד כמה היה קל להשתלב בעיר? הדעות ביניהם חלוקות. יעל זוכרת ש"היה צריך ללמוד איך להתנהג עם כסף. בעבודה הראשונה נשלחתי להציע כתבות תדמית לכל מיני עסקים קטנים. הגעתי לאיזה מוסך באזור, והבעלים הסביר לי שזה עולה לו כסף, אז אמרתי, 'טוב, באמת לא כדאי לך', והלכתי. חודשיים לא הרווחתי אגורה, כי גם לי זה נראה טיפשי לשלם על זה".

עופר: "הצבא והקיבוץ דווקא מחנכים אותך לעצמאות. כל עוד אתה מכיר את השפה ואת המנטליות, תסתדר. הרבה יותר קשה היה לי כשנסעתי לשנתיים באנגליה כמנכ"ל עלית אירופה. הייתי בשנות הארבעים שלי, עם משכורת ועם עבודה מסודרת, והיה פי עשרה יותר קשה לי מאשר לעזוב את הקיבוץ. וכמה ששלטתי בשפה, לא ידעתי איך להירשם לקופת חולים ומאיזה צד חותמים על הצ'ק. בישראל יש תמיד מי שיעזור".

בישראל גם הלך לו לא רע בכלל. עופר נאמן, רואה חשבון בהשכלתו, החל כמנהל הכספים של קבוצת יצחק פדרמן ("אלה מהסוכר והקפה, לא מהמלונות"). אחרי שסייע להם להשתלט על עלית, וניהל את עלית אירופה, עזב את הקבוצה, לפי פרסומים בעיתונות של אותה תקופה, בגלל חילוקי דעות עם דייוויד פדרמן. נאמן מכחיש כיום את הדברים, אבל מסרב להרחיב על אותם ימים. "אני פה כדי לדבר על הקיבוץ", הוא אומר. "בעלית למדתי שלא צריך להתראיין לעיתונים, כי תמיד יש מישהו שייעלב. התראיינו ל'ידיעות', חמשת חברי ההנהלה, ב-1987. הראיון היה מפרגן. תמונה שלנו, הכול יופי, אבל זה נעלב וזה נפגע. כל אחד נתן פרשנות אחרת למה שנאמר שם, ומאז לא התראיינתי".

- לאן נעלמת אחרי עלית?

"שנתיים עשיתי כל מיני דברים לבד, כולל לעזור לאשתי לעשות קניות לגלריית עתיקות שהייתה לה. אני לא מתיימר להבין בעתיקות, אז הייתי הסבל, המודד, הנהג".

לאוורגרין, שהקים יעקב בורק תשע שנים קודם לכן, הצטרף נאמן כמנכ"ל ב-1996. שנה וחצי אחר כך קנו בורק ונאמן, במהלך שנחשב אז לשנוי במחלוקת, את אוורגרין, שהייתה חברה ציבורית, והפכו למייסדים ולשותפים בחברה הפרטית שהפכה להיות. אוורגרין נחשבת לקרן הון סיכון מצליחה - עשרות מהחברות שבהן השקיעה נמכרו או הונפקו, אקזיטים שהניבו לקרנות אוורגרין למעלה מ-500 מיליון דולרים. הם השקיעו בין השאר בגליליאו, שנמכרה למארוול בעסקת ענק של 2.7 מיליארד דולרים; באקסלינק, שנמכרה לקומברס בעסקת מניות של 550 מיליון דולרים; בטריאנה, שנמכרה ל-ICAP ב-247 מיליון דולרים; ובשתי חברות שנמכרו לסיסקו, פי-קיוב ב-200 מיליון דולרים ואקטונה תמורת 100 מיליון דולרים.

ב-2004 הם הרגישו שמיצו, והעבירו בהדרגה את פעילות הקרנות לשותפים הצעירים. "אנחנו לא מנהלים יותר את העסק ולא מעורבים בפעילות הקרנות", מצהיר נאמן. "כלפי קרנות מאוד ותיקות יש לנו עדיין אחריות, אז אני מעורב בהן באופן מאוד חלקי, בעיקר כדי להביא לסיומן. באוורגרין 5, שהצעירים הקימו, אין לי מושג, תשאלי אותי מה הפורטפוליו, מה הדוחות - לא מכיר. אם היא תרוויח בעוד עשרים שנה, אז יש לנו חלק ברווח בתור שותפים, אבל אנחנו לא מעורבים שם בכלל".

- מה זאת אומרת חלק ברווח?

"באוורגרין 5 יש לנו חלק קטן ברווחים שלהם מהקרן. לא ממש זוכר את האחוז המדויק. ולא בטוח שאהיה מוכן להגיד כמה זה, אבל זה מיעוט שבמיעוט".

את הילדים שלהם השאירו נאמן ובורק מחוץ לעסק "מתוך אידיאולוגיה. למה שנסתבך עם זה? החלטנו יעקב ואני - שיסתדרו". לא שקשה להסתדר גם ככה עם ההון שזרם לאבות המשפחה, אבל נאמן מקפיד לשמור על ערפול בכל הנוגע למידת העזרה שלו לילדיו.

להורים שלך לא היה מה לתת; החלטת להיות כמוהם מתוך אמונה שזה ייצור מוטיבציה, או שלהפך - רצית שאצלך זה יהיה אחרת?

"יש רק מבחן אחד להצלחתך כהורה - אם יש לך קשר טוב עם הילדים שלך. אין לי בעיה לתת לילדים שלי, גם ההורים שלי היו נותנים לו היה להם, זה לא היה אידיאולוגי מבחינתם. כמה אני נותן? אני פועל בהתאם להשכלה שרכשתי, משלב קצת אינטואיציה ומתייעץ פה ושם. לי היה מזל. נפלתי טוב בכמה מקומות, וגם הגנים של ההורים עזרו לי".

- אתה כמעט מיתמם.

"אני מניח שבמידה מסוימת קצת עזרתי למזל".

כיום משמש נאמן יו"ר ארגון בטרם, שעוסק בבטיחות ילדים, וכיו"ר עמותת שבי"ל, שפועלת להגברת המודעות לשקיפות ולאתיקה. הביזנס כבר לא מושך אותו. "תמיד הסתכלתי על אנשים בני 70 שרוצים לעשות עוד כסף ועוד כסף במידה של רחמים. הצטערתי בשבילם. אני מאמין שצריך קצת להחזיר וקצת לעשות דברים אחרים".

- זה הקיבוץ שנושף בעורפך עם הצורך להחזיר?

"הצלחתי כלכלית. יש לזה מדדים אובייקטיביים. לרוב, מי שמצליח כלכלית מייחס את ההצלחה יותר לעצמו ופחות למדינה. אנחנו הצלחנו, ויש למדינה ולחברה חלק משמעותי בזה. למזל ולנסיבות יש חלק ניכר אחר, ובסוף יש גם משהו שלנו. הרבה מאוד אנשי עסקים תורמים כסף וזמן, אבל זה רחוק מאוד מלהספיק, ויש הרבה מאוד שלא עושים מספיק. אני צריך להיזהר, כי זו יכולה להיות הכותרת, אבל אלה ששפר מזלם צריכים לעשות הרבה יותר".

"לא היינו בוחרים אחרת"

"היינו העתיד" נכתב בגוף שני רבים. תמיד אנחנו, אף פעם לא אני. לא היה מאמר ביקורת שלא התעכב על הנקודה הזו, שנועדה להמחיש את הקולקטיב, גם במחיר טשטוש הייחוד של המספרת. "כשאומרים לי שזה קצת יותר מדי", מחייכת יעל, "אני עונה, אז תנסו לחיות ככה, זה הרבה יותר קשה מלקרוא ככה ספר".

לפני סיום, אני שואלת את יעל ואת עופר אם היו בוחרים שלא להיוולד בקיבוץ, לו הייתה ניתנת להם הבחירה. "אצלנו זה מכונה הפרדוקס", משיבה יעל. "אפילו שלא היה קל, לא היינו בוחרים מקום אחר".

"לא נעים לי להתנצל", משיב עופר, "אבל כילד נהניתי. לא תהיה לי גם בעיה אם ילדיי יבחרו לגור בקיבוץ. אמר פעם מישהו שקיבוץ זה גן עדן ב-15 השנים הראשונות והאחרונות".

- ובאמצע גיהינום?

נאמן צוחק: "לא, אבל הרבה יותר מורכב".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות