אני מסכים עם טריני וסוזנה

יש רגעים שבהם אני ישראלי גאה, למשל כשמבכים את העובדה שאין כאן דרס-קוד ראוי

בגד כפת

"טריני וסוזאנה עושות את ישראל", יום ה' 21:00, ערוץ 10

יש רגעים שבהם אני מסוגל להיות באמת ישראלי גאה, למשל כשמבכים את העובדה שאין כאן דרס-קוד ראוי.

לא, לא גדלתי בג'ונגל, ואין לי בעיה לכבד דרס-קוד של אחרים: לפני כל אירוע שאני מוזמן אליו בחו"ל אני טורח לברר אם יש קוד לבוש נדרש, יש לי בארון כמה בגדים מעוצבים יותר, כמו גם חליפה ייצוגית, אבל בסך-הכול אני גאה בכך שלפחות בנושא הלבוש, נשארנו פרקטיים ונאמנים לסביבה הגיאוגרפית שלנו, ולא לקבוצת ההתייחסות שלנו במערב.

כמו שאני אוהב את הדרינק שלי מפוצץ בקרח, למרות כמה השתלמויות מקצועיות במזקקות ויסקי בסקוטלנד, כך אני מת על הטריקו, הכפכף, הג'ינס והסווצ'ר - ושייחנקו הגויים בעניבותיהם. האמינו לי, הם היו מוכנים להשליך אלף שנות אופנה תמורת חורף חמים כשלנו.

מצד שני, טריני וסוזנה עושות יופי של טלוויזיה: מבודחת, מקצועית ומוגשת היטב. כמו משחק כדורגל מהפרימייר ליג, כמו פיינט של בירת ביטר פושרת, כמו מבטא אנגלי מושלם באמצע משפט בעברית גרונית...

צפיתי ב"מה לא ללבוש" שלהן ואהבתי מאוד, ואין לי כל בעיה לארח אותן כאן, בארץ הקודש, למרות שהשורה התחתונה שלהן היא שהחוש האופנתי שלנו על הפנים.

אתן יודעות מה? אני נוטה להסכים - אבל בעוד במרבית מדינות המערב עדיין רועדים עכשיו מקור, נחשו מי יישב בשבת, לא אופנתי בעליל, עם בירה על חוף הים?

טיפשות נהדרת

"האיש המטומטם בעולם", יום ו' 23:25, ערוץ 2 קשת

השעות המאוחרות בין שישי לשבת הפכו לחדר האינטימי שלי: הגדולה יוצאת עם חבריה, אחיה הצעיר יותר גמור מחוג הגלישה ומארוחת הערב המשפחתית, והקטנה, אם הפעלתי אותה נכון אחר-הצהריים, כבר מכורבלת במיטתה. אני נותר לבדי, בסלון הבית, זופה קטנה של וויסקי ביד אחת, ושלט רחוק ביד השנייה.

המילה "לבדי" עלולה להטעות: אחרי כל הארצות הנהדרות והטלוויזיות במיטבן, מגיע קופטש לארח לי לחברה, ומוכיח שגם טלוויזיה טיפשית היא רק עניין של טיימינג, וכשהיא באה ברגע הנכון, היא יכולה להיות מעדן.

מדובר בעוד הפקה זולה של "ביפ", פעם ערוץ עצמאי, והיום משהו בשולי קשת. הפורמט פשוט עד כאב: רואים וידיאו ביתי, בכל מני מצבים מפוספסים, ופאנל של מצחיקנים או ידוענים מגיב על הסרטון.

מטופש? להפליא! מצחיק? לפחות אותי! אני יושב במשך 25 הדקות של השום-כלום הזה עם חיוך מטופש על הפנים, נהנה מההגשה המסויגת של קופטש, או מבדיחות הקרש של המגיבים.

צוחק ברשעות למראה תאונות קטנות וכואבות, וקצת בז לעצמי, אבל לא מספיק בכדי להחליף ערוץ. אולי זו ארוחת השבת שבכרסי, אולי זו הידיעה שלמחרת היום אין צורך להשכים קום, ואולי הגיע הזמן להודות שלפעמים אפילו הומור דק, מחוויר אל מול האושר שממלא אותך ילד שמתרסק על שפת הטרמפולינה.

סרט מלחמה

"סרט שחור-לבן", יום שבת 22:00, ערוץ 8

בניגוד מוחלט לאייטם הקודם, יש דווקא סרטים שטותיים שלא מצחיקים אותי. כמו כל ישראלי אני יודע לצטט קטעים מ"צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", אבל מסרב להתפעל ממורשתם "המפוארת" של סרטי הבורקס, ועוד יותר מסרב לקבל את הטענה שהם מייצגים את התרבות המזרחית.

זאב רווח למשל, הוא שחקן נפלא, אבל כואב לי שקצת כמו יוסף שילוח המנוח, ייזכר גם רווח, יבדל"א, בעיקר כנציג הז'אנר הזה, שמוכיח שעממיות אותנטית היא לא תמיד חיננית, ושהרוב אינו תמיד צודק.

רון כחלילי, יוצר בעל דעות מוצקות מאוד על הקונפליקט הבין-עדתי, יצר כאן סדרה שנוברת בקרביו של הז'אנר: מהיווצרותו (על-ידי יוצרים אשכנזים דווקא) בתחילת שנות ה-60, דרך פריחתו בשנות ה-70 וה-80, במקביל למהפך הפוליטי בישראל, ועד להיעלמותו מהקולנוע וחזרתו, דרך הטלוויזיה, אל חיינו.

לא הסכמתי לכל התזות שמובעות בסדרה (לא לכל דבר ראוי בעיני לייחס משמעויות נסתרות: לפעמים סיגר הוא סיגר ויצירה קולנועית פופולרית היא בסך הכול יצירה קולנועית פופולארית), אבל אהבתי את זה שהן עוררו אותי להיזכר, ובעיקר לחשוב. האין זאת המטרה של ערוצי דוקו בטלוויזיה?