וינוגרד: "פרופ' גביזון היא משפטנית מבריקה וראויה לפרס ישראל"

בשנת 2005 תיפקד בית המשפט העליון בישראל בהרכב חלקי בלבד. למרות המחסור בשופטים נמנעה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, מלכנס את הוועדה לבחירת שופטים ולמנות שופטים חדשים, מאחר שלא הצליחה להשיג רוב למועמדת שלה, פרופ' רות גביזון.

בכיר המתנגדים למינויה של גביזון היה פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון דאז, שגביזון חלקה על עמדותיו, התנגדה ליישום האמירה שלו כי "הכול שפיט", וטענה כי שופטים צריכים לנהוג באיפוק ובזהירות ולא להתערב בעניינים פוליטיים, השייכים לעבודת הכנסת והממשלה.

באופן חסר תקדים אף התבטא ברק בפומבי נגד מינויה של גביזון, ואמר כי "יש לה אג'נדה, ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".

בסופו של דבר גברו קולות המתנגדים, ופרופ' גביזון לא נבחרה לבית המשפט העליון. שלשום (א') קיבלה גביזון פיצוי מסוים על אי-מינויה לבית המשפט העליון - הודעה משר החינוך, גדעון סער, על ההחלטה להעניק לה את פרס ישראל לחקר המשפט לשנת 2011.

הטענה המרכזית שגביזון מציגה במשנתה האקדמית רבת השנים היא שהיותה של ישראל מדינה יהודית אינה סותרת את היותה דמוקרטית, וכי שני הנרטיבים הללו יכולים לדור בכפיפה אחת.

גביזון היא גם ממובילות ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי, שמאפיין את בית המשפט העליון משנות ה-80. "מחקריה של גביזון עוסקים בסוגיות המרכזיות של המשפט החוקתי ומתמודדים בעומק ובאומץ עם עיצוב דמותה של מדינת ישראל", כתבה ועדת פרס ישראל.

משפטנית ייחודית

ההחלטה להעניק לפרופ' גביזון את פרס ישראל אינה מפתיעה. גביזון היא אחת המשפטניות הבולטות במדינה. מה שעושה אותה לכזאת הוא שילוב נדיר שהיא מציגה ב"אג'נדה" שעליה דיבר ברק, בין תובנות מתחום הפילוסופיה של המשפט ובין תובנות מתחום חקר החברה בישראל.

פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, אומר כי הענקת פרס ישראל לגביזון היא "מובנת מאליה". לדבריו, גביזון היא אחת החוקרות החשובות גם בתחום זכויות האדם, "שבו כמעט אין מומחים משפטיים דוגמתה", גם בפילוסופיה של המשפט וגם במשפט חוקתי "ובנושאים של מפגש בין דת למדינה שבו היא עוסקת שנים, בניסיון להבין את המתח היהודי הפנימי בין דתיים לחילונים ואת ההשלכות המשפטיות שלו בנושאים כמו גיור, גירושים ונישואים וכדומה".

בנוסף, אומר שטרן, גביזון היא ייחודית בישראל בכך שהיא משתמשת במחקר המקצועי שלה בתחום של זכויות אדם באופן שמנסה לקלוע לצרכים של מדינת ישראל הן כמדינה דמוקרטית, ליברלית ואוניברסלית, והן כמדינה יהודית פרטיקולרית.

"זכויות האדם בישראל נחשבות כסוג של תרבות זרה, שמאיימת על היהודיות של המדינה. מפעל החיים של פרופ' גביזון מנסה ומצליח להראות כיצד ניתן ליישב בין מחויבות מלאה לזכויות אדם עם מחויבות מלאה למדינת לאום לאומית. את המהלך הזה היא עושה בשני הקשרים עיקריים. הראשון, המתח בין אזרחיה היהודים של ישראל לאזרחיה הערביים. השני, בין דתיים לחילונים".

לדברי שטרן, גביזון - בניגוד לאחרים - גם ממקדת את עיסוקה במה שמתרחש בישראל ולא בעולם הרחב. "לרבים מהחוקרים בישראל יש נטייה לכתוב ולחשוב במושגים גלובליים. גביזון היא אחת מהיחידים שעוסקים 'בכאן ובעכשיו' של החברה הישראלית ובמצוקותיה, ובדרך שהמשפט יכול לענות על מצוקות אלה".

גישתה של גביזון לא קפאה על שמריה, והשתנתה והתפתחה עם השנים. פרופ' ברק מדינה, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ירושלים, שבה מרצה גביזון, מציין כי בעבר גביזון הייתה תומכת יותר נלהבת בשיח של זכויות האדם, אך בשנים האחרונות עמדתה השתנתה, וכיום עמדתה היא כי שיח הזכויות אינו מועיל במקרים רבים לפתרון סכסוכים ומעניק סמכות לביקורת שיפוטית, אך לא כלים אמיתיים לפתרון סכסוכים.

לדברי פרופ' מדינה, גביזון טוענת כי "שיח הזכויות מהווה 'מסגרת ריקה' להכרעה בסכסוכים, מכיוון שמול זכות של אחד תמיד תעמוד של אחר, ולכן השפעת השיח היא בהעברת הסמכות להכריע במחלוקת מהמערכת הפוליטית למערכת המשפט, וזה דבר בעייתי".

מדינה אומר כי להשקפתה של גביזון כיום, יש לצמצם את מעורבות המשפט בפתרון דילמות ציבוריות וחברתיות, שפתרונן צריך להימצא במערכת הפוליטית, במסגרת עסקאות חבילה גדולות.

לדבריו, "גביזון מצדיקה ביטוי משמעותי יותר ליהודיות של המדינה לעומת המקובל בפסיקת בתי המשפט. בניגוד למה שחשב בית המשפט העליון למשל, היא סבורה כי ניתן להצדיק הקמה של יישוב שנועד ליהודים בלבד בישראל".

וינוגרד שומר על קשר

השופט בדימוס, ד"ר אליהו וינוגרד, מנהל מקצועי במשרד עורכי הדין גדעון פישר, שכיהן כיו"ר הוועדה לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה, שגביזון נמנתה עם חבריה, שמח על בחירתה לכלת פרס ישראל.

לדברי וינוגרד, "גביזון ראויה לפרס ישראל. גם קודם לוועדה הכרתי את כתיבתה, אבל עדיין הופתעתי מהכישורים שהפגינה במסגרת הוועדה. היא אדם מאוד נעים וחכם, והיה נעים לעבוד עמה בשיתוף-פעולה מלא.

"גביזון חוקרת ומשפטנית מבריקה, בעלת זיכרון יוצא מן הכלל, יכולת ניתוח מקצועית מרשימה, שתרמה תרומה נכבדה לעבודת הוועדה, לדיונים ולכתיבת הדוח. לכל אורך הדרך תמיד הייתה בעלת עמדה ברורה ומשכנעת ובלטה גם בכושר העבודה שהפגינה. היא הייתה מגיעה מירושלים מדי בוקר ב-6 וחצי למתקן הוועדה ברמת-אביב, ונשארת עד שעות הלילה המאוחרות. ניסוח הדוח היה משותף, אבל גביזון השקיעה בו עבודה יוצאת מן הכלל".

ד"ר וינוגרד שומר על קשר עם גביזון. "נפגשנו, כל חברי הוועדה, בתל-אביב לפני כחודש כדי להעלות שיחות על ענייני דיומא. אני וגביזון תמימי דעים כי הצבא עשה עבודה יוצאת מן הכלל בתיקון הפגמים שהצבענו עליהם בוועדה, אך הממשלה עשתה מאז עבודה חלקית בלבד שלא הושלמה, בעיקר בכל הנוגע להטמעה של הליך קבלת החלטות מסודר של הממשלה במקרים כמו זה שבדקנו".

נימוק חשוב נוסף שאליו התייחסה ועדת פרס ישראל במסגרת ההחלטה על הבחירה בפרופ' גביזון היה - "גביזון מפלסת בעבודתה דרכים כדי לאפשר קיום בצוותא של יהודים וחילוניים, כמו גם של יהודים ושאינם יהודים, במדינת ישראל, ושילבה את תפיסותיה ואת מחויבותה בעבודה מעשית בשטח".

"העזה לצאת ממגדל השן האקדמי"

נראה כי מה שמייחד את גביזון באופן מובהק, לעומת חבריה מהאקדמיה, הוא הניסיון האמיתי והאמיץ שלה להגשים את רעיונותיה האקדמיים הנשגבים אל קרקע המציאות הישראלית השסועה.

שתי דוגמאות בולטות לכך הן הקמת מציל"ה, המרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, שייסדה גביזון בשנת 2005, במטרה להתמודד עם הנטייה הגוברת בקרב ישראלים ובקרב יהודי התפוצות להטיל ספק בלגיטימציה של לאומיות יהודית; ופרסום "אמנת גביזון-מדן" בצוותא עם ראש ישיבת אלון-שבות, הרב יעקב מדן.

זהו מסמך מקיף, שיצרו גביזון והרב מדן, המתיימר להחליף את הסטטוס-קוו בין דתיים לחילוניים, ומציע פתרונות קונקרטיים במחלוקות בענייני דת ומדינה בישראל.

לדברי פרופ' שטרן, "גביזון הראתה לנו כי למרות כל המתחים והשסעים הקשים, עדיין קיימת אפשרות אמיתית שחילונים ודתיים יוכלו לדור בכפיפה אחת. מדובר במעשה גדול של אישה שהעזה לצאת ממגדל השן האקדמי".

פרופ' רות גביזון

* אישי: בת 66, אם לבן, נולדה בירושלים, גדלה בחיפה וחזרה להתגורר בירושלים. למדה בבית-הספר הריאלי בחיפה. שירתה בנח"ל. למדה משפטים, פילוסופיה וכלכלה לתואר ראשון; ואחר-כך משפטים לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים. את הדוקטורט שלה בפילוסופיה של המשפט קיבלה ב-1975 מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה.

* מקצועי: מכהנת כפרופסור למשפטים (פילוסופיה של המשפט ומשפט חוקתי) באוניברסיטת העברית בירושלים. הרצתה בין היתר באוניברסיטאות ייל ופרינסטון בארה"ב. בשנות ה-80 הייתה ממייסדי האגודה לזכויות האזרח בישראל, וכיהנה כיו"רית האגודה והנשיאה שלה. הייתה חברה בוועדות ציבוריות רבות, ביניהן ועדת וינוגרד לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה פרסמה ספרים ומאמרים רבים במשפט חוקתי ומינהלי, זכויות אדם, יחסי דת ומדינה ויחסי המערכת המשפטית והפוליטית. ייסדה את מרכז מציל"ה למחשבה יהודית וליברלית, ואת אמנת גביזון-מדן לטיפול במחלוקות בענייני דת ומדינה.

* פרסים: זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס צלטנר לחקר המשפט, פרס ירושלים לסובלנות, פרס אבי חי, לקירוב לבבות בחברה היהודית ועוד. אתמול, א', פורסם כי זכתה בפרס יוקרתי נוסף - כלת פרס ישראל לחקר המשפט, לשנת תשע"א.

* עוד משהו: בסוף שנות ה-90, כשהייתה נשיאת האגודה לזכויות האזרח, חוללה גביזון סערה, כשמכתב שכתבה פורש כאילו היא תומכת בביצוע עינויים על-ידי השב"כ. הפירוש היה רחוק מלהיות מדויק.