מרענן, זו כנראה המילה המתאימה לתמצת את חווית המיני-מחזמר של צעירי גשר. מרענן להיזכר, כי כבר די שכחנו איך זה בתיאטרון האקסייט של המדיה הישראלית, שלא חייבים להיות וולגריים כדי להצחיק עד דמעות. לא חייבים לנבל את הפה כל מילה שנייה ואצבע משולשת, אפשר בלי פלוצים ושאר זעזועי הגוף והנפש, ללא בדיחות שרה נתניהו, ליברמן ואלי ישי, ואפילו, תאמינו או לא, מבלי להידרש לסטריאוטיפיים עדתיים או להשפלות הזולת, האחר, הזר, החלש או של זה שאינו מסוגל לענות. אפשר פשוט לדבר על זוגיות וגם לשיר עליה, זה כל-כך עצוב שזה מצחיק.
להצחיק זה כמובן לא כזה פשוט. זוגיות, יחסים ומה שביניהם, הם פחות או יותר המוצרים הכי משומשים על המדף, וגם "איי לאב יו לנצח אבל" לא מביאה עמה בשורה חדשה לסופרמרקט הרעיוני. באופן כרונולוגי היא עוברת קלישאה-קלישאה, מוצצת אותן עד תום ומפרקת אותן לגורמים - מתסכולי הדייט הראשון, עבור בתסכולי ההוא שלא החזיר צלצול, דרך תסכולי המשכנתא והילדים ועד לסקס שהופך עם השגרה למשאב מתכלה שמחירו מאמיר הרבה מעבר למאה דולר לחבית.
אז למה בכל זאת ההצגה מצליחה להצחיק? משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שג'ו דיפייטרו, שכתב את גרסת האוף-ברודווי המקורית תחת השם "אני אוהב אותך, את מושלמת, עכשיו תשתני", יצר נוסחה אוניברסאלית מנצחת, שבה הוא מאפשר לכל צופה באשר הוא, להזדהות עם דמות אחת לכל הפחות מבין שלל אלה שמתחלפות בקצביות. הצופה הורה טרי? קבל את שיר התינוקי: "מאז שיש תינוקי הדיבור נהיה מתוקי, מאמא דאדא באבא בובי בו". הצופה רווקה מיואשת? קבלי את שיר המחסור ברווקים: "לו רק הייתי לסבית, לו רק אהבתי ואגינות, הייתי שפויה ושמחה; אולי מוטב לגמור לבד או בחברת חיות מחמד, פשוט למות עם תשבץ ביד".
לא במקרה מדובר בנוסחה קומית, שזכתה לשלל גרסאות קאבר מהונג קונג דרך הפיליפינים ועד לרחוב אילת ביפו - כולם מוצאים נקודת אחיזה רלבנטית בבמה.
כימיה קבוצתית מצוינת
הסיבה השנייה לכך שההצגה גורמת הנאה רבה בגרסתה הישראלית והמשוחררת, טמונה באיכות הביצוע. דניאל אפרת היטיב להתאים את המחזה משנות התשעים, לרוח הזמן והמקום, עם כמה הברקות דוגמת ה"טולפנתי" של זו שנפעמת מכך שבחור סוף-סוף החזיר לה צלצול. מיכאל קרמנקו הקים תפאורה אפקטיבית שהופכת את האנגר גשר הדחוס למשהו גדול ונוצץ בהרבה ממה שהוא, כיאה למחזמר; וגם המוזיקה החיה של צמד הנגנים על הבמה טוענת את החלל באנרגיות. אבל מעבר לכל זה, הקלף המנצח טמון בליהוק המדויק של הבמאי אמיר וולף את ארבעת הצעירים המוכשרים נטע שפיגלמן, טלי אורן, יובל ינאי וגלעד קלטר; שמפגינים כימיה קבוצתית מצוינת, שרים נפלא, ומייצרים שלם קצבי הגדול מסך חלקיו.
ינאי, שמפגין בימים אלה איכויות קומיות משובחות גם בהצגה דון ז'ואן, מלהטט נהדר בין תפקידיו ומגלם ביחד עם גלעד קלטר דמויות גבריות מגוחכות, שלצערם של הגברים באולם גם לא מאוד מופרכות. שפיגלמן הדרמטית בדרך כלל, מציגה סט משוחק היטב של איכויות קומיות, ומצליחה שלא להיבלע על ידי הצלע הנשית השנייה טלי אורן. אין מדובר בעניין של מה בכך כשמביאים בחשבון את הדומיננטיות והאנרגיות בלתי נגמרות של אורן, קומיקאית פנטסטית.
לסיכום, מדובר בביצוע מהוקצע, קצבי ומשמח מאוד למחזמר אוורירי. אמנם במשקל נוצה, אבל... מהנה.
"איי לאב יו לנצח, אבל...", מאת: ג'ו דיפייטרו, תרגום: דניאל אפרת, בימוי: אמיר וולף, תיאטרון גשר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
