יורם כהן, ראש השב"כ הבא, מעיף מבט מזלזל בחמאס

יורם כהן, שיהיה הראש הבא של השב"כ, לא מתרשם מהיכולות הצבאיות של חמאס במבצע "עופרת יצוקה". במאמר שפרסם בהיותו עמית מחקר במכון וושינגטון לחקר המזה"ת (יחד עם ג'פרי ווייט), באוקטובר 2009, הוא כותב, כי "לחמאס לא היתה תשובה ליכולות האוויר והקרקע של של צה"ל" ומנבא שהארגון ינהג בזהירות רבה יותר בעימותים צבאיים עתידיים עם צה"ל, בעקבות התבוסה ב"עופרת יצוקה". לדבריו, לוחמי חמאס במבצע היו גרועים יותר מלוחמי חיזבאללה במלחמת לבנון השניה.

במאמר, "חמאס בקרב: הביצועים הצבאיים של תנועת ההתנגדות האיסלמית הפלסטינית", כותב כהן שחמאס מרסן את פעילותו הצבאית, וכן את פעילותם של ארגונים פלסטיניים אחרים, אך תקופת שקט זו אינה סימן לקץ מאבקו של הארגון: אפשר לצפות לאלימות נוספת בעתיד, בדרגות שונות של אינטנסיביות.

ועם זאת, מהניתוח שהוא חתום עליו, כהן אינו מצטייר כמי שחמאס מדיר שינה מעיניו. "למרות מאמצי הארגון להקנות דימוי חיובי לביצועיו במהלך 'עופרת יצוקה', הלחימה בפועל מציירת תמונה שונה", כותב כהן. "חמאס וההזרוע הצבאית שלו, חטיבות איז אל דין אל קסאם, נחלו הישגים צבאיים מעטים וההצלחה הממשית היחידה שלהם היתה המשך ירי הרקטות לעבר ישראל, ירי שפחת לאחר שלושה שבועות לחימה".

"ישראל לא מיצתה את הייתרון הצבאי שלה (מיצוי כזה היה מחייב זמן וחדירה גדולה יותר לשטחים מאוכלסים בצפיפות בעזה)", אומר הראש הבא של השב"כ. "לו בחרה ישראל לעשות כן, אין ספק שצה"ל היה משמיד את היכולות הצבאיות של חמאס".

"יתרונות מרשימים לכוחות הישראליים"

בהמשך הוא כותב: "הכוחות הישראליים נהנו מיתרונות מרשימים במלחמה הזו והיתרון המודיעיני היה בין הגדולים שבהם: איסוף, ניתוח ותמיכה בטיווח הפצצות מהאוויר ובפעולות קרקעיות. גם לאחר תחילת המלחמה, הוסיפה ישראל לפתח מוצרים מודיעיניים חדשים, שמפקדי צה"ל יכלו להשתמש בהם בזמן אמיתי כדי לפגוע במנהיגי חמאס, לשבש פעולות שיגור רקטות, ולפגוע בכוחות קרקעיים. שיתוף הפעולה בין צה"ל לשב"כ היה גורם מפתח בהצלחת הרכיב המודיעיני של 'עופרת יצוקה".

כהן מציין, שחמאס וצה"ל התנגשו פעמים רבות בעבר, אך מבצע "עופרת יצוקה" היה המבחן האמיתי הראשון של היכולות הצבאיות של חמאס מאז יציאת ישראל מעזה. ערב המבצע, היה לחמאס מבנה צבאי מפותח, עם 15 אלף, 16 אלף לוחמים פוטנציאליים. ליבת המבנה הצבאי היו חטיבות קאסם, שמנו 2000 חיילים קרביים "אמיתייים".

לפי כהן, ההכנות של חטיבות קאסם התמקדו בשני תחומים עיקריים: הגברת יכולתם של הכוחות הקרקעיים לסכל חדירות של כוחות צה"ל לעזה, ושיפור יכולות הארגון לפגוע במטרות בתוך ישראל ע"י הרחבת זרוע הארטילריה של הארגון.

חמאס קיווה להפגין יכולת מגננה מרשימה, שהיתה אמורה להישען על שימוש באזרחים ובמתקנים אזרחיים ככיסוי לפעילות צבאית, אומר כהן. חמאס קיווה להשיג "דימוי של ניצחון" באמצעות פעולות שיש להן יותר ממשמעות צבאית גרידא, כגון חטיפת חיילי צה"ל, השמדת טנקים, או הפלת מטוסים או מסוקים. ההגנה על עזה לא היתה המטרה היחידה של הארגון. הוא גם תכנן להביא את המלחמה אל שטחה של ישראל. במרכז תכנון המתקפה היו כוחות הארטילריה, שהיו אמורים לבצע התקפות מתמשכות על מטרות צבאיות ואזרחיות בישראל.

"חמאס הימר בהחלטתו לא לחדש את הפסקת האש עם ישראל מיוני 2008 ולהסלים את ההתקפות על דרום ישראל, הימור שגרף את הארגון למלחמה שהאינטנסיביות שלה חרגה מהניסיון של חמאס, מציפיותייו ומיכולותיו", כותב כהן. "... בסך הכל, שיגר חמאס לדרום ישראל כ-600 רקטות, לרבות 400 רקטות קאסם שיוצרו בעזה, וכ-200 טילים איראניים, בעלי טווח ארוך יותר, שהוברחו לעזה. רמת הדיוק של הרקטות היתה בדרך כלל נמוכה. רובן נחתו בלי לגרום נזק, אם כי כמה מהן גרמו אבדות בנפש, נזק לרכוש או נזקים פסיכולוגיים ניכרים".

פה חולק כהן מחמאה נדירה לחמאס: מערכת שיגור הרקטות של הארגון הצליחה לסגל עצמה, במידה מסוימת, למאמצי צה"ל להחניק את השיגורים, והיא הצליחה לממש את המטרה החשובה של קיום התקפות מתמשכות במשך כל המבצע, אם כי בקצב שהלך ופחת.

כהן מציין, כי ההפחתה בירי הרקטות של חמאס נבעה משילוב של כמה גורמים: קצב הפעילות של צה"ל והאש הכבדה של יחידות צה"ל; הנזק שנגרם למתקני הייצור של הרקטות, במיוחד ביום הראשון של המבצע; טיווח בזמן אמיתי של הרקטות ומתקני השיגור; שחיקה ביחידות השיגור; כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל לאזורי שיגור בצפון עזה; וסירובם של כמה מתושבי עזה לאפשר לאנשי חמאס לשגר רקטות מאתרים סמוכים לבתיהם.

בתכנון יכולות ההתקפה שלו, ילך חמאס בעקבות חיזבאללה

ב"עופרת יצוקה" לא נרשמו קרבות משמעותיים בין צה"ל לבין יחידות של חטיבות קאסם, לפי המאמר. חמאס נמנע בדרך כלל מפעולות קרביות גדולות נגד צה"ל והעדיף לקיים התקפות טקטיות קטנות, שנמשכו דקות, לא שעות, לפעמים בחיפוי של אזרחים.

"חמאס תכנן להתייצב מול צה"ל ולהילחם, אך חטיבות קאסם הוכיחו שהן אינן יכולות למלא את המשימה", כותב כהן. "אף לא אחד מהצעדים הקרביים שנקטו החטיבות פעל את פעולתו, וכתוצאה מכך קרס הדימוי הציבורי שחמאס ניסה לבנות לעצמו, דימוי של לוחמים איסלמייים איתנים ומיומנים".

והוא מוסיף: "העימות בעזה היה א-סימטרי, ומבחינות מסוימות הוא היה דומה למלחמה עם חיזבאללה ב-2006. אך ביצועי צה"ל ב'עופרת יצוקה' היו טובים הרבה יותר מאשר במלחמה בלבנון, וחמאס היה הרבה יותר גרוע מחיזבאללה. תנועת ההתנגדות האיסלמית פשוט לא היתה תחרות לצה"ל, למרות הכנותיה לפני המבצע".

"חמאס נבחן ב'עופרת יצוקה' ונמצא חסר מבחינה צבאית", אומר עוד כהן. "למעשה, המלחמה... חשפה ליקויים בסיסיים ב'תיאוריית המלחמה' של חמאס, או ציפיות הארגון לגבי אופי המלחמה עם ישראל. המלחמה גם מעלה שאלות לגבי היכולות הקרביות של הארגון".

הוא מציין, שעוד לפני המלחמה נשען חמאס על שורת הנחות יסוד שרובן המכריע התבררו כשגויות: ישראל לא תצא למלחמה; ישראל תסתפק בהתקפות מהאוויר בלבד; כל מבצע צבאי יהיה קצר ביותר; אזרחי ישראל ילחצו על המממשלה לשים קץ לכל מלחמה; ישראל לא תזכה בתמיכה בינלאומית ותמצא עצמה מבודדת מבחינה דיפלומטית; ישראל תצטרך להתמודד בכמה חזיתות, לרבות חזית של הגדה המערבית, שבה יתמרדו הפלסטינים; ישראל תהיה חייבת להביא בחשבון את גורלו של גלעד שליט. כל ההנחות האלה הניעו את חמאס להאמין שישראל לא תפתח במלךחמה גדולה בעזה.

מסכם כהן: בתכנון יכולות ההתקפה שלו, ילך חמאס בעקבות חיזבאללה וירכוש רקטות בעלות טווח ארוך יותר, עם רמת דיוק גבוהה יותר ועם ראשי חץ בעלי עוצמה גדולה יותר. אבל מבחינת יכולות ההגנה שלו, לחמאס אין מענה ליכולות האוויריות והקרקעיות של צה"ל. סביר להניח שהארגון ישנה את הציוד ואת הדוקטרינה שלו, בעקבות התבוסה ב"עופרת יצוקה". התנועה הכירה בביצועים הבעייתיים של מפקדיה וחייליה וכמה החליפה כמה מפקדים ברמות החטיבה והגדוד.